בג"ץ נגד בג"ץ

בדיון שנערך בשבוע שעבר בבג"ץ בעניין הגיוס שאל השופט עופר גרוסקופף האם "גם לגבי משתמטים לא-חרדים יש מדיניות רכה ומנסים להגיע להבנות?" לשמע הדברים האלו אחזה בי תדהמה. אני רוצה להזכיר לשופט גרוסקופף ולארבעת השופטים האחרים שישבו עימו בדין שהם כולם חתומים על פסק הדין של בג"ץ שקבע באופן חד-משמעי ושאינו משתמע לשני פנים כי חובת הגיוס "חלה באופן שוויוני על אזרחי המדינה" וכי "חובה זו היא חובה משפטית החלה מכוח חוק... ועל כל האזרחים לשאת בה".

בהתאם לחוק, לפסיקה ולעיקרון השוויון, כל האזרחים הישראלים בני ה-18, לרבות ערביי ישראל, חייבים בשירות צבאי על-פי חוק (ויש לציין שהמלש"בים הערבים רבים הרבה יותר מאשר המלש"בים החרדים - בכל מחזור של בני 18 יש כ-11 אלף צעירים חרדים וכ-20 אלף צעירים ערבים). לפיכך, העובדה שחמשת שופטי בית המשפט העליון דנו רק בגיוס חרדים ולא הבהירו הבהר היטב שעל צה"ל והממשלה חלה חובה משפטית מכוח חוק שירות ביטחון לגייס לאלתר לשירות צבאי גם את כל הצעירים החייבים בשירות על-פי חוק מקרב ערביי ישראל הייתה מצערת מאוד. שופטי בית המשפט העליון רמסו ברגל גסה את פסק הדין שלהם, ואם מה שהיה בדיון בבג"ץ זו לא אכיפה בררנית - אני לא יודע מה זו אכיפה בררנית.

מצער לא פחות היה להיווכח כיצד אף אחד בפרקליטות המדינה ובאמצעי התקשורת לא הזכיר אפילו במילה ששופטי בית המשפט העליון מתייחסים לערבים כאל אזרחים שקופים שהחוק והמשפט אינם חלים עליהם. השופטים שישבו בדין כנראה שכחו שפסק דין הגיוס גם קבע כי "חובתה של הרשות המינהלית להפעיל את שיקול דעתה באופן שוויוני... מתוך התייחסות שוויונית לכל יוצא צבא כהגדרתו בחוק [לרבות ערביי ישראל, ח. ר.]... הפרת עיקרון השוויון בהקשר זה תעלה כדי אכיפה סלקטיבית".

מה שראינו אפוא בדיון בבית המשפט העליון היה מחזה מביש שבו חמישה שופטים נקטו אכיפה בררנית בוטה, וזאת למרות שכל אחד ואחד מהם חתם על פסק הדין שבו נקבע כי התנהלות כגון זו מהווה "אכיפה סלקטיבית פסולה, והיא מגלמת פגיעה קשה בשלטון החוק, ובעיקרון שלפיו כל הפרטים שווים בפני החוק".