ישראל רועשת, הודו שקטה - וכשהפרה מביטה בך, אתה מבין הכול

מסע אחד להודו מגלה שדווקא הכאוס השקט שלה מאיר את הרעש שבתוכנו ואת מה שנשכח בבית.

יצאנו לדרך, לא צעירים אחרי צבא אלא מבוגרים אחרי תקופה איומה. לא חיפשנו הרפתקה, רק נשימה. רגע אחד של שקט בין מהדורות, בין ויכוחים, בין כאב שכבר הפך לרעש רקע. רצינו לראות עולם אחר ובעיקר לראות משהו אחר בתוכנו. חשבנו שאנחנו נוסעים לעוד מדינה: הודו - צבעים, ריחות, ים, מקדשים, סיפורים של אחרים.

אבל כבר עם הנחיתה הבנו שזו לא "עוד מדינה". זו מציאות אחרת.
האוויר שונה. הצלילים רכים.

הכול כאן כאילו מתרחש בקצב אחר: לא רץ, לא מתכנן - פשוט קורה.
בדרך מהשדה המונית לא ממהרת לשום מקום. הנהג מחייך, עוקף באדישות פרה שעומדת באמצע הכביש, מצפצף קלות, והיא? לא זזה.

הוא לא כועס. גם אף אחד אחר לא. ואנחנו, עם הדופק הישראלי שתמיד פועם על "בהול", יושבים מאחור ומרגישים איך הגוף עוד לא יודע להירגע. הכל סביבנו זורם, ורק אנחנו עדיין מחפשים היגיון.

הלם. בלבול.

זה לא רק מקום אחר - זו תפיסת זמן אחרת. ובתוך הכאוס דווקא יש סדר: לא של לוחות זמנים, אלא של חיים.

ואז, כשאנחנו הולכים לכיוון החוף, מצטרפת אלינו פרה. לא במקרה, לא בהפתעה - פשוט מתחילה ללכת לידנו, צעד בצעד, כאילו זה מובן מאליו.

אנחנו מביטים בה והיא מביטה חזרה. המבט שלה שקט, עמוק, כמעט אנושי.
לא שופט, לא שואל.

באותו רגע משהו בנו מתרכך. אולי זו הפעם הראשונה שבה אנחנו באמת עוצרים. פתאום לא חשוב לאן הולכים - הדרך עצמה הופכת למקום.

על החוף, בלי אזעקות, בלי דאגות: צעירים שותים בירה ומדברים בקולות נמוכים, בחורות משתזפות בשמש הרכה, הילדים רצים יחפים אל תוך הגלים וחוזרים. התיירים מביטים בים כאילו הזמן עצר.

הכול מתרחש בלי למהר, בלי להסביר, בלי הצורך לנצח.

והשקט - לא של חוסר תנועה, אלא של קבלה, של חיים שמתמסרים לרגע כמו שהוא. ואז באה המחשבה: בישראל הכל חשוב, הכל דחוף, הכל אישי. אנחנו במלחמה תמידית - לא רק עם אויבים מבחוץ, אלא גם עם עצמנו, עם הצדקנות, עם המרוץ, עם הפחד לפספס.

אנחנו מביטים שוב בפרה. היא לא עומדת מרחוק - היא מתקרבת יחד אתנו למים. היא מתבוננת בגלים כאילו היו חלק טבעי מהעולם. והיא, בשונה מאיתנו, אינה מבקשת להבין או להסביר. היא נוכחת לגמרי ברגע, מתמסרת לים כמו שהוא, בעוד אנחנו עוד מחפשים משמעות בגלים.

בערב, כשהאור האחרון של השמש נוגע בים וצובע את הכל בזהב רך, אנחנו יושבים מול הגלים ושותקים.

המוזיקה הרחוקה נישאת עם הרוח, וההלם מתמוסס לשלווה. המקום הזה, שחשבנו שהוא זר, הופך למראה, ואנחנו כבר לא רק מסתכלים עליו - אנחנו משתקפים בתוכו.
ואז, בלי לחשוב, עובר בראש משפט אחד קטן: העולם הוא אותו עולם - רק אנחנו מתחילים סוף-סוף לראות אותו אחרת. אולי היינו צריכים פרה אחת שקטה כדי להזכיר לנו איך זה פשוט, להיות.