על מה אנחנו שומרים

שדה תימן היא כבר לא רק פרשה, היא מבחן מציאות במדינה שבה סרטון של חיילים מתעללים בעציר הופך לכותרת. מתברר שהשאלה האמיתית איננה מה קרה שם אלא מה אנחנו בוחרים לראות. כי בזמן שהתקשורת מתווכחת מי הדליף, אנחנו שוכחים לשאול, מה הודלף? הרי המעשה החריג הוא הסיפור האמיתי ולא ההדלפה. זה לא סיפור על משמעת, אלא על מוסר, לא על חיילים שעברו את הגבול, אלא על חברה שלמה ששכחה איפה הגבול עובר.

קל יותר לחקור את מי שפתח חלון מאשר את מי שסגר דלת. קל יותר לרדוף את השליח מאשר להביט באור שבקע מההדלפה. אבל כשהמערכת מזדעזעת לא מהמעשה עצמו אלא מהחשיפה שלו, זה סימן שהביטחון שאנחנו מגנים עליו כבר איננו הביטחון שהכרנו. כי היה לנו ביטחון כזה פעם, ביטחון בצדקת הדרך, בצבא מוסרי, באמונה שאנחנו שונים, שהכוח שלנו בא לא מהאלות אלא מהמוסר הפנימי, וכשהערך הזה מתחיל להיסדק שום מערכת חקירות לא תתקן את זה.

ואז מגיע הרגע הקשה באמת, הרגע שבו אנחנו מביטים בסרטון ומבינים שהחיילים האלה הם הילדים שלנו. לא מפלצות, לא "אחרים", אלא בנים של כולנו, ואם הם מסוגלים לאבד את המצפן האנושי, זו לא רק אשמתם זו אחריותנו, כהורים, כחברה, כעם שאיבד לרגע את היכולת להבחין בין כוח לצדק. אז מה אנחנו שומרים באמת, את הסוד, או את המצפון, מה חשוב יותר למדינה יהודית ודמוקרטית הסתרת המעשה, או הזעקה שההדלפה מייצגת?

כי רק אם נזכור שאלה הילדים של כולנו - אלה שלובשים מדים ואלה שמביטים בהם מהבית, אלה שלומדים תורה ואלה שמטיילים בחו"ל - נבין שכולם זקוקים לאותו דבר: ביטחון מוסרי. ביטחון אנושי. ביטחון אמיתי.

אולי הגיע הזמן להפסיק לחפש אשמים ולהתחיל לחפש בגרות. להבין שמאחורי כל חייל או אזרח עומדת מדינה, מאחורי כל פקודה עומדת תרבות, ומאחורי כל שתיקה מעורבות. אנחנו יכולים להמשיך להסתתר מאחורי סיסמאות על ביטחון, או לבחור לבנות ביטחון אחר, כזה שמבוסס על אנושיות, על כבוד ועל אחריות הדדית. רק נוכל להחזיר לעצמנו את היכולת לומר בלי בושה, אנחנו בני אדם במשפחת העמים.