הם מנותקים

הפגנת ה-200 אלף בירושלים בשבוע שעבר - שמשתתפיה רואים בה עניין של קידוש השם ממש, ורבים מהם שלא נטלו בה חלק רואים בה את ההפך הגמור - הצביעה, מבלי משים, על הניתוק התהומי של החברה החרדית מכלל ישראל. ההפגנה וההתנהלות בה הוכיחו למרבה הדאבה, שמטבע הלשון השגורה בפי חלק מהישראלים 'שתי מדינות לשני עמים', אינה מתייחסת לסכסוך הישראלי-פלשתיני, אלא לתהום העמוקה מיני ים החוצצת בתוך החברה הישראלית בין שני מרכיביה - החרדים מזה (15% ממנה ביום טוב) וכלל ישראל מזה.

כל מי שיצא לו לשוחח עם חרדי עסלי, לא אותם שחיים בערים המעורבות דוגמת רעננה ונתניה, פ"ת וצפת, אלא המתגוררים בשכונות חרדיות מובהקות בבני ברק או בירושלים, באלעד ובביתר עילית, בבית שמש ובמודיעין עלית, ודומותיהן, נוכח עד כמה גדול הניתוק וגדולה הבורות בקשר לעצם החיים כאן בארץ הקודש. אין להם מושג היכן התנהלה המלחמה, למה וכמה; מה מספר הלוחמים והאזרחים שאבדו בה - ועיקר העיקרים: כמה גדולים הסבל והמצוקה בקרב משפחות שראשיהן משרתים במילואים בהגנת ישראל מיד צר כבר 400 ו-500 ו-600 ימים.

סיפרה לי על כך נועה מבורך, אישה דתית עטויית שביס, תושבת לוד ואם לארבעה, ממובילות פורום הנשים 'שותפות לשירות', שבעלה הרופא הקרבי ד"ר תומר מבורך, כבר שירת 330 יום ועודנו משרת ממש ברגע זה. יוצא לה לנועה להיפגש בהפגנות המחאה במוצאי שבתות על גשר קוקה קולה בכביש 4, בעד גיוס לכל - עם 'צעירים סקרנים' חרדים מבני ברק, ולהיות מופתעת כל פעם מחדש מול בורותם המדהימה בענייני המדינה והחברה הישראלית. הם משתוקקים לדעת, למשל, איך בכלל היא מצליחה לנהל את המשפחה ימים כה ארוכים לבדה, ללא נוכחות הבעל והאב שבמילואים, ולא מאמינים שהיא עומדת בזה. ומתקשים להאמין שאפשר לשרת ולהישאר דתי, שילוב של ספרא וסייפא. אפילו על 'החשמונאים' ו'נצח יהודה' ואחיותיהן, לא שמעו. "הם מנותקים שזה מדהים", אמרה, "אבל להפתעתי דווקא רוצים לדעת, בקטע הטוב של השיחות".

על הניתוק החרדי המשונה, כבר עמדו הוגים מהמחנה הדתי לאומי. ד"ר יהודה יפרח מצא כי האברכים החרדים, הנהנים מתזרימי עתק מקופת הציבור, בשיעור של 5,000 שקל למשפחה בדמות הקלות והטבות שונות (קצבאות, ארנונה, חינוך, בריאות ורווחה ועוד), כלל אינם מודעים לעובדת היותם נטל כספי על המדינה; ולא מאמינים לכך שמשק בית יהודי לא חרדי, משלם למדינה פי שלושה תשלומי חובה מאשר משק בית חרדי. לא רצון רע עומד מאחורי עמדה זו אלא אטימות, אי-הבנה וקהות, שמקורן בגטו החרדי התודעתי שחוצץ בינם לבין החברה היהודית הכללית והדתית. יפרח: "קשה לנהל מולם שיח בעניינים אלה משום שהם פשוט מסרבים להכיר במציאות, ו-46% מהם משוכנעים שהם תורמים לכלכלה כמו כל היתר, ועוד 26% משוכנעים שהם תורמים יותר, ו-20% טוענים שאין לנתונים הללו כל משמעות מפני שהם תורמים למדינה תרומה רוחנית אלטרנטיבית". מה זה אם לא ניתוק מוחלט? מה זה אם לא לה-לה-לנד?

או הרב ד"ר (לפיזיקה) מיכאל אברהם, שכתב באחרונה לגבי האטימות החרדית "המתעלמת לחלוטין מהעומס הנורא על משרתי המילואים ומהמשמעויות הכלכליות והחברתיות שלו. ...הם לא מבינים איך מנהלים מדינה, ומה ההבדל בינה לבין קהילה. מבחינתם הם עדיין בוורשה או בווילנא". ההבנה שחייהם מתנהלים בתוך בועה מנותקת מצרכי ההישרדות של עם ישראל, הניאה את הציבור הדתי לאומי הענק מלהצטרף להפגנת ה-200 אלף, "בעד לימוד התורה". רק מעטים מאוד כמו הרב צבי טאו או הרב דוד פנדל, תמכו בהשתתפות בהפגנה. רוב הציבור הדתי לאומי בחל בה וראה בה מרידה במלכות שמים והרמת יד בתורת משה, המצווה על סגירת הגמרות בעת מלחמה והצטרפות להגנת ישראל מיד צר.

ילמדונו רבותינו הסרוגים, מה כשר בהפגנה שנישאות בה כרזות כמו 'מדינת ישראל היא מדינת אויב', 'חוק הגיוס - הסכמה לרצח עם', 'נמות ולא נתגייס' ו'עדיף למות כיהודי ולא לחיות כציוני'? מה מצווה יש בחרפות ובגידופים שהשמיעו במהלך ההפגנה צעירים פוחזים כנגד אחרים, צדיקי הדור ממש, שמקיימים בגופם את מצוות 'חתן מחדרו וכלה מחופתה'? זו באמת ההשקפה הנכונה? הזהו רצון ה'? איך אמר על כך הרב ד"ר אברהם: "מספר מצוות וערכי מוסר הכי חשובים, מזולזלים שם באופן מחפיר, וחילול השם שנוצר מהם מוריד תהומה כל בדל ערך שיש במעשיהם ובלימודם. על כך כבר אמר הנביא 'למה לי רוב זבחיכם?'".
אבל הם לא בדיוק אשמים. הם, ככלות הכל, מנותקים מהמציאות. חיים בסרט. וכמובן ישנים היטב בלילות ללא חשש שבאמצע הלילה ידפקו להם על הדלת ועולמם יתהפך.

האב השכול חגי לובר כאב את כאבם בפוסט שפרסם אחר ההפגנה: "לאחר שראינו כולנו את הטבח והזוועה באותה שמחת תורה, היינו בטוחים שהחרדים ישנו את דרכם ויצטרפו להגנה. דיברנו על ליבם בהוכחות מהתורה, ובפניה אל הלב היהודי שכולו חסד ונתינה, ובשם ההלכה של מלחמת מצווה, ובשם 'לא תעמוד על דם רעך'... וצריך לומר ביושר שהמנהיגים, העסקנים, ורוב הציבור החרדי אטמו אזניים. ולכן המאבק לגיוס מציל חיים, הוא כבר לא מול החרדים, ומתרכז בשאלה שמופנית לשאר חלקי החברה: האם אתם מוכנים לקבל מציאות שבה ציבור מאורגן ומובחן לא מתגייס לצבא? ...חייבים, פשוט חייבים, לחוקק חוק אפקטיבי שכולל הטבות מפליגות למשרתים, ולמי שעובר על החוק - עונשים אישיים וכלכליים... יחד ניצור חברה שתילחם כולה יחד מול האויב האמיתי שרוצה להשמיד את כולנו - חילוני, ציוני-דתי וחרדי".

צודק לובר. החרדים לא יגויסו בכפייה. הם לא יוכלו לחלץ עצמם מאדישותם, כל עוד הניתוק המוחלט קיים. ולא אכפת להם כל שבשל סירובם להצטרף להגנת הכלל, נאלצת ישראל לשנמך את יכולתה המבצעית להגן על תושביה וגבולותיה, עד כדי כך שהסטנדרט המבצעי החדש, בלעדיהם, מתחיל להוות סיכון לחיי אדם. מאז הברון מינכהאוזן שמשך עצמו בציצת ראשו מתוך הבוץ, לא התיר חבוש עצמו מבית האסורים. יש רק דרך אחת להכניע את הניתוק - דרך הכיס. דרך ענישה אישית וכלכלית. ואם צריך, גם להפעיל את שיטת 'לא תרמת לא הצבעת' למן הרגע שלקואליציית המשרתים יהיה רוב בכנסת. ניתוק תמורת ניתוק.