ממשלה ללא זכות קיום

ראש הממשלה אינו ממלא את תפקידו ואינו פועל לגיוס כל בני ובנות ה- 18 לשירות בן שלוש שנים, באורך אחיד ובשכר אחיד: יהודים וערבים, בנים ובנות, ימניים ושמאלנים, חילונים ודתיים וחרדים, נח"לאים ואנשי ישיבות ההסדר, ומי שצה"ל קובע שאינו זקוק לו - שירות אזרחי. למרבה הפלא, ראש הממשלה פועל בכיוון ההפוך: לצמצם את היקף הגיוס לצבא, לפגוע בחיילי הסדיר והמילואים, ולתגמל דווקא את המשתמטים, תגמולים יקרים ומקוממים הפוגעים בחברה ובצבא. תמיכת המדינה צריכה להינתן למשרתים ולא למשתמטים.

יתר על כן, ראש הממשלה הנבחר פיטר שר ביטחון מקצועי בגלל שזה התנגד לשרץ ההשתמטות, ומינה במקומו סר (אין זו שגיאת כתיב) ביטחון פטפטן ומתלהם, העושה לילות כימים כדי להכשיר את שרץ ההשתמטות ובכך להחליש את הצבא שעליו הוא מופקד. יתר על כן, בימים האחרונים אותו סר ביטחון מתכתש שלא לצורך עם הרמטכ"ל, מי שמתגלה כמבוגר האחראי בהנהגה.

בעשותו כך, בדאגתו למשתמטים במקום למשרתים, ראש הממשלה הביא את ממשלתו למצב שבו אין לה זכות קיום, ועליה לפנות את מקומה למי שהציבור יבחר בבחירות דמוקרטיות בשנת 2026, בחירות לא בין "ימין" לבין "שמאל", אלא בין משרתים - בסדיר ובמילואים - לבין משתמטים. יש לקוות שהציבור ישכיל להביא להקמתה של ממשלה יהודית, דמוקרטית וציונית, ללא מי שאינו עונה על שלושה מאפיינים אלה. יש לדרוש, הן מראש הממשלה והן מראשיה הרבים של האופוזיציה, להתחייב - עוד לפני הבחירות - להשתתף ביחד בממשלה יהודית, דמוקרטית וציונית.

ראש הממשלה יכול היה להוביל את הרפורמה המשפטית החיונית, אבל בלית ברירה ועקב המגבלות המשפטיות שהוטלו עליו, נאלץ להותיר את הזירה הציבורית ואת הדיון המתבקש, וכך השתלטו עליהם אנשי הבלפוריאדה והקפלניאדה מצד אחד, וגורמים כוחניים מצד שני: שר המשפטים יריב לוין, היועמ"שית גלי בהרב-מיארה והשופט יצחק עמית. גורמי המערכת המשפטית שחקו במו ידיהם את מעמדם במדינה. כך נוצר מצב שבו לפחות מחצית מהציבור שוללת ועדת חקירה "ממלכתית", כלומר ועדה בהובלת פוליטיקאים בגלימות שחורות.

ועדת חקירה "ממלכתית", אין בחוק הישראלי יצור כזה, ומי שדורש אותה, לרבות אנשי משפט, ואנשי תקשורת וגם מנסחי השאלות בסקרים - פשוט זורה חול בעיני הציבור. ועדת חקירה "ממלכתית" אינה הפתרון. מה שדרוש הוא ועדת חקירה מקצועית ואובייקטיבית. אם החוק דורש ש"בהרכב הוועדה יינתן ביטוי הולם לייצוגם של בני שני המינים", קל וחומר שיש לתת ביטוי הולם לשני המחנות הפוליטיים. ועדה בצלמו, בדמותו ובשליטתו של השופט עמית השנוי במחלוקת לא תזכה לאמון הציבור, מה גם שהרשות השופטת וראשיה צריכים להיחקר אף הם על תרומתם לאסון.

תכליתה של ועדת חקירה הוא למנוע את הישנותו של הכשל הנורא. תפקידה של ועדת חקירה איננו לערוף את ראשו של ראש הממשלה. ראש הממשלה במדינה דמוקרטית יכול להיות מוחלף אך ורק על-פי רצון הבוחרים. וראוי להוסיף: בהחלטה על הקמת ועדת חקירה, על הממשלה להגדיר את העניין שיהיה נושא החקירה. וכאן יש להגדיר ולקבוע בכתב המינוי שהחקירה תתחיל מן הקונספציה של אוסלו (העברת חבלי מולדת וכלי נשק למחבלים במדים, אנשיהם של המחבלים ערפאת ועבאס), ולא תעסוק רק בקונספציה של העברת כסף למחבלי החמאס.

יש בארץ קבוצת אנשים המגדירים את עצמם כ"שומרי סף", ועוד אחרים הקוראים לעצמם "כלב השמירה של הדמוקרטיה". הם רק שכחו שהחוק, שאת שלטונו הם מזכירים שוב ושוב, כלל אינו מכיר את צמד המלים הזה. במדינה דמוקרטית יש בלמים ואיזונים בין הרשויות ואין מצב שבו אחת מהן גוברת על האחרות, כפי שקורה בימי שלוט היועמ"שית. היצמדותם של כמה "שומרי סף" לכסאותיהם ולתפקידיהם רבי העוצמה מעלים סימן שאלה לגבי הבנתם מהי דמוקרטיה.

בין "שומרי הסף" יש למנות את היועמ"שית עצמה, שהעמידה את עצמה בראש צורת המשטר החדשה בדמוקרטיה הישראלית, שבה הרשות המחוקקת והרשות המבצעת כפופות ל-יועמ"שית, ודרכה גם לרשות השופטת. מישהו שכח את איזון הרשויות, את הפרדת הרשויות, ואת הבלמים והאיזונים. אולי האינטרס הציבורי הוא דווקא לשים קץ לצורת משטר זו, ולניגוד העניינים לכאורה בלשכתה של ה- יועמ"שית הנאחזת בקרנות המזבח.