פרס והערבים ינהרו

אין כלי ואין גבול שבנימין נתניהו לא יבחן, ימתח, יעקם או יחרוג ממנו כדי ללטש גם במעט, את דמותו הציבורית. מי שמכיר את ההיסטוריה יודע: זו אינה חולשה, זו שיטה. "פרס יחלק את ירושלים", "הערבים נוהרים", "התקשורת אשמה", "הם חותרים תחתיי", "אני לא זוכר", הכל נועד להניע את אותו גלגל אחד ויחיד: שרידות פוליטית טוטאלית.

וכשמערכת שלמה מתקפלת סביב אדם אחד, גם המציאות מתקפלת. כל פליטת פה נהפכת למדיניות, כל מבט נהפך לספין, כל עצימת עיניים הופכת לתזה ביטחונית מבריקה כביכול. שום דבר לא נולד במקרה, מאחר שהוא נולד כשצריך. את העבר אפשר לשרוף, למחוק, או לשכתב בציוץ אחד. העתיד? הוא תמיד קיים, כל עוד יש סקר אחד שמחזיק אותו בחיים.

ולכן כל מי שמדבר היום על ועדת חקירה ממלכתית, חי בהכחשה. המושג הזה מעלה ויעלה אבק במחסן ליד "הבטחות הבחירות", "האחריות הממלכתית" ו"הערכים של פעם". זהו מדף של מילים חלולות, שעדיין משמיעים אותן רק כדי להרגיע את התמימים שבינינו.

והנה הנקודה המרתקת באמת: גם הרעיון של "ניצחון מוחלט" לא התאדה מבחינתו. להפך, הוא התרחב. הוא איננו עוד הכרעה צבאית או הישג מדיני. הוא מין מושג אלסטי, מתנפח, שמסוגל להכיל כל תוצאה. אם המצב מחמיר, זו הוכחה שצריך אותו. אם המצב משתפר, זה בזכותו. וכשהכול קורס? זה רק סימן שצריך עוד קצת זמן. ומי ייפול בדרך אל אותו "ניצחון מוחלט"?

זו שאלה שאיש אינו שואל בקול, אבל התשובה זועקת מהשטח: כל מי שצריך... קצינים, יועצים, שרים, ראשי מערכות, בני ברית, ואפילו חברי מפלגה שאינם עומדים בקצב של הסיבוב הבא. אצל נתניהו הכל זמני, חוץ ממנו כמובן. והדבר המפתיע באמת הוא, שהוא עצמו לא רואה בזה טרגדיה, אלא לוגיקה עכשווית. לא אירוע מוסרי, אלא הכרח קיומי. מבחינתו, לנצח פירושו להישאר. ובשביל להישאר, מותר הכול. ואין כמעט מישהו שלא יבין את זה ברגע האמת, כולל מי שיגלו את עצמם מחוץ למעגל, דקה אחרי שסיימו למחוא כפיים.

ואולי זו השאלה הגדולה מכולן: האם יגיע רגע שבו לא יהיה עוד את מי להפיל בדרך אל הניצחון? האם בסוף המסע, כשיתפוגג כל מי שיכול לשרוד לצידו, יישאר הוא לבד, ויגלה שגם הניצחון, כמו הערכים, כמו העבר, כמו המושגים שנגנזו במחסן הנעול, פשוט התפוגג? ואז, אולי בפעם הראשונה, הוא יביט סביבו ויגלה שבניגוד לפוליטיקה, המציאות אינה ניתנת לעריכה בדיעבד.