ממש לא נתינים

הטענה לפיה אזרחי ישראל "הפכו לנתינים" וכי הדמוקרטיה עלולה לחדול מלהתקיים, כפי שנשמעה מפי נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, אינה אמירה רטורית גרידא. מדובר בקביעה נורמטיבית בעלת משמעות חוקתית עמוקה, הנוגעת לליבת מושג הריבונות האזרחית ולשאלת עצם קיומה של דמוקרטיה מהותית. דווקא בשל מעמדו המכונן של ברק בשיח החוקתי הישראלי, ראוי לבחון טענה זו לא כקריאת אזעקה בלבד, אלא כהשערה משפטית הטעונה בחינה דוקטרינרית ואמפירית.

לשיטתנו, אף שישראל מצויה במשבר חוקתי ופוליטי חריף, אין יסוד לקביעה כי אזרחיה הם "נתינים", לא במובן הפורמלי, לא במובן המהותי ואף לא במובן התפקודי-חברתי. יתרה מכך: תופעת המחנאות האידיאולוגית החריפה והמחאה האזרחית המתמשכת אינן מעידות על אובדן ריבונות אזרחית, אלא דווקא על קיומה של דמוקרטיה חיה, קונפליקטואלית ולעיתים קרובות גם אלימה בשיח, אך כזו שעדיין בועטת, מתקיימת ופועלת.

בדין החוקתי המודרני, המונח "נתין" מזוהה עם משטרים קדם-דמוקרטיים או סמכותניים, שבהם הפרט כפוף לריבון מבלי שתעמוד לו זכות אפקטיבית להשפיע על זהות השלטון, על תכניו או על מדיניותו. מבחנים מקובלים במדע המדינה אינם תומכים בהחלת מושג זה על המציאות הישראלית.

כך למשל, רוברט דאל, מן הבולטים בחוקרי הדמוקרטיה ומי שכיהן כפרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת ייל, קבע, כי דמוקרטיה מחייבת קיומם של תנאים מצטברים: השתתפות פוליטית אפקטיבית, תחרות ממשית על השלטון, חופש ביטוי ונגישות למוקדי קבלת החלטות. העדרם של תנאים אלה (לא תחושות ניכור, אכזבה או תסכול) הוא המבחן לקיומה של נתינות.

גם קארל שמיט, משפטן ותאורטיקן פוליטי שפעל בגרמניה של רפובליקת ויימאר, בתקופת השלטון הנאצי ולאחריו, וחרף ביקורתו החריפה כלפי הליברליזם, הגדיר "נתין" כמי שמודר מן ההכרעה הריבונית ואינו שותף לה. מנגד, אזרח בדמוקרטיה, גם כאשר הוא מיעוט המובס פוליטית, נותר שחקן בזירה הציבורית והפוליטית.

אחת האינדיקציות המובהקות להעדר נתינות, היא העדר נאמנות עיוורת למנהיגים. במשטר נתיני, הלגיטימציה נובעת מן הסמכות עצמה ואילו בדמוקרטיה, הלגיטימציה מותנית בתוכן ההחלטות ובמידת התאמתן לערכי הבוחרים.

בחינה אמפירית פשוטה

בחינה אמפירית פשוטה מדגימה זאת היטב: תומכיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, גם אם הם מזוהים עימו פוליטית, לא היו מקבלים בהכנעה החלטה שלו להסכים להקמת מדינה פלשתינית. החלטה כזו הייתה נתקלת בהתנגדות חריפה מצד בסיס כוחו שלו, עד כדי ערעור מנהיגותו. באורח מקביל, תומכיו של יאיר גולן לא היו מקבלים בהבנה הצטרפות שלו לממשלת נתניהו. צעד כזה היה נתפס כבגידה אידיאולוגית ומוביל לנטישה פוליטית מיידית. תופעות אלה אינן מאפיין של נתינות, אלא של אזרחות ריבונית בעלת נאמנות ערכית מותנית. היכולת לומר "לא" גם למי שנבחר ואף להחליפו, היא הדמוקרטיה במיטבה.

אין מודל יחיד של דמוקרטיה, וקונפליקט חריף אינו בהכרח עדות לקריסה מוסדית. לעיתים הוא ביטוי לריבוי זהויות, ערכים ומוקדי כוח. בישראל המחנאות האידיאולוגית חריפה במיוחד, אך היא מתקיימת במרחב פתוח: בכנסת, בבתי המשפט, בתקשורת וברחוב. המחאה ההמונית, המתמשכת והבלתי מדוכאת, מהווה אינדיקציה חזקה לקיומם של חופש ביטוי, חופש התארגנות ותחושת סוכנות פוליטית, ולאמונת האזרח לפיה ביכולתו להשפיע בפועל על תהליכים, החלטות ותוצאות במרחב הציבורי.

אירוניה מסוימת טמונה בכך שטענת ה"נתינות" נשמעת מפי מי שפיתח את תפיסת הדמוקרטיה המהותית בישראל. ברק עצמו הדגיש לא אחת (וגם באותו נאום עצמו), כי דמוקרטיה אינה נמדדת אך ורק בשלטון הרוב, אלא גם בהגנה על זכויות, בשלטון החוק ובאיזונים מוסדיים. ואולם גם בדמוקרטיה מהותית, אין זהות בין שחיקה נורמטיבית לבין ביטול הריבונות האזרחית.

אזהרה מפני סכנה חוקתית היא תפקיד לגיטימי ואף חיוני של אנשי משפט. אולם הצגת המצב כקריסה עלולה לייצר דה-לגיטימציה עצמית של האזרחות. אם הכל אבוד, מדוע לפעול? ואם אנו נתינים, מה הטעם במחאה? במובן זה, אזהרת יתר עלולה להחליש דווקא את מה שהיא מבקשת להגן עליו.