תנו לעולם לראות. לא לשמוע!

העולם לא טיפש, הוא פשוט עובד אחרת, הוא לא מקשיב לנאומים ולא מתרגש ממסמכים, הוא לא קורא דוחות ולא עוקב אחרי מסיבות עיתונאים. העולם מבין רק דבר אחד - את מה שהוא רואה בעיניים, שומע באוזניים, ופוגש בפניהם של בני אדם אמיתיים.

וב-7 באוקטובר קרה כאן דבר שהמילה "אירוע" מעליבה אותו, דבר שהמילה "עימות" מוחקת אותו, דבר שהוא פשע אנושי מובהק נגד אזרחים חסרי הגנה, נגד משפחות בבתים, נגד חיים פשוטים שנקטעו באכזריות. ודווקא שם, ברגע שבו האמת הייתה צריכה להתפרץ אל התודעה העולמית בלי מסננים, מדינת ישראל בחרה להסביר במקום להראות.

במקום להציף את העולם במראות, בקולות, בעדויות חיות של מי ששרדו את אותו יום, בחרנו במסרים מהוקצעים, בניסוחים זהירים, בשפה משפטית ומדינית, כאילו אנחנו מנהלים ויכוח אינטלקטואלי ולא נאבקים על אמת בסיסית, על זיכרון, על הכרה.

בעוד הצד השני מציף רשתות בתמונות, בסרטונים, בנרטיב ויזואלי חד וברוטלי, אנחנו התנהלנו כאילו הזמן עובד לטובתנו, כאילו די בכך שנאמר "העובדות מדברות בעד עצמן", אבל העובדות לא מדברות - אנשים מדברים, תמונות מדברות, סיפורים אישיים מדברים, דמעות מדברות, יתמות מדברת. העולם היה צריך לראות את הפנים, לשמוע את הקולות, לפגוש את השמות, להבין שמדובר באנשים רגילים שיום אחד התעוררו למציאות בלתי נתפסת, ולא בעוד כותרת חולפת בזרם החדשות.

הסברה איננה נימוס, והיא איננה דיפלומטיה מנומסת, והיא איננה פחד מלהיראות "קיצוניים"; הסברה היא אחריות מוסרית, והיא חייבת להיות ישירה, חשופה, כואבת, כזו שלא משאירה מרחב להכחשה ולא מאפשרת לאדישות להיכנס בדלת האחורית. מי שלא ראה - לא יבין, מי שלא שמע - לא ירגיש, ומי שלא הוטח מול המציאות האנושית, יבחר בנרטיב שנוח לו.

זה לא כישלון של דובר זה או אחר, זה מחדל עמוק של תפיסת עולם, של הבנה בסיסית איך תודעה נוצרת במאה ה-21, ואיך אמת שלא מוצגת פשוט נמחקת. כי בעולם של היום, מי שלא מראה את הפצע, מוותר על הזיכרון, ומי שמוותר על הזיכרון, מוותר על הצדק. והמחיר של הוויתור הזה כבד, היסטורי, ובלתי הפיך.

המאמר הזה לא נכתב מחדר מלחמה ולא מאולפן חדשות, אלא מתוך תנועה. הוא נולד במסע זוגי ארוך בין הודו לגרמניה ולמערב ארצות הברית, מתוך מפגש עם תרבויות, עם אנשים זרים שהפכו לשיחות עמוקות, ועם מרחק שמחדד מבט. דווקא הריחוק מהבית והקרבה לבני אדם שאינם חלק מהסיפור שלנו, הבהירו עד כמה אמת זקוקה לנוכחות, ועד כמה שתיקה עטופה בנימוס עלולה להפוך לשכחה. זהו טקסט שנכתב בדרך, בין תחנות, מתוך ההבנה הפשוטה והכואבת, אם אנחנו לא נגרום לעולם לראות, מישהו אחר כבר ידאג שיראה משהו אחר.