אפס סובלנות לחסימות כבישים

שלוש שנים של אנרכיה בחסות גלי בהרב-מיארה. שלוש שנים שחסימת כביש הפכה לפרקטיקה נפוצה שלמשטרה אין רצון או יכולת לפעול כנגדה. שלוש שנים של מערכת משפט לעומתית, שפועלת יחד עם המפגינים להפלת הממשלה ושמאפשרת לפעילים מוסתים לחסום את הכנסת, לרדוף נבחרי ציבור, עיתונאים ועוד.

שלוש שנים שבחסות המלחמה של הדיפ-סטייט בציבור הישראלי נורמלה הקביעה המטורללת: אין מחאה אפקטיבית בלי פגיעה בסדר הציבורי. אתמול הצטרף קורבן לרשימה המתארכת של אנשים שקיפדו את חייהם בשל אותה אנרכיה.

מי שדרס הוא החוליה האחרונה בשרשרת. חלקו צריך להיבדק ולהיחקר כמובן, אבל אסור להתעלם מהשרשרת עצמה. יוסף אייזנטל מצטרף למוחמד עזאם ולרס"ר דניס שבצ'וב שנהרגו בתאונת דרכים בעת שפינו את החסימה הלא חוקית של כביש 1.

רשימת מקרי המוות היא חלקית ומטעה. היו מקרי דריסה ופציעה בהפגנות השונות, של נטורי קרתא ושל נטורי קפלן, שבנס לא נגמרו במוות. איש גם לעולם לא יידע על מקרי מוות או החמרה שאירעו כתוצאה מעיכוב בהגעה לבית חולים שחסימות כבישים אנרכיסטיות גרמו.

לא עוד הכלה

מותו הטרגי של יוסף אייזנטל ז"ל חייב להוביל את משטרת ישראל ואת השר בן-גביר לשינוי מדיניות חד-משמעי. שיצעקו גלי בהרב-מיארה ויצחק עמית כמה שהם רוצים. אפס סובלנות לחסימת כבישים עבריינית. משטרת ישראל לא אמורה לאפשר אנרכיה שכזו.

זה לא משנה אם אתה תומך בממשלה או מתנגד לה. זה לא רלוונטי אם אתה משפחה שכולה או הלום קרב. זה לא תלוי בכמה המאבק שלך מוצדק או נוגע ללב. זה גם לא משנה אם אתה חושב שעולם התורה בסכנה או שאתה רועד מפחד על מפעל חייו של אהרן ברק. אזרחי ישראל לא אמורים להיות הפקר.

איזון הכרחי: חירות ההפגנה מול חופש התנועה

הפגנה וחירות ההפגנה היא נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי. אבל חופש התנועה והביטחון האישי הם נשמת אפו של כל משטר באשר הוא. אם אדם לא יכול ללכת ברחוב בביטחה ולנסוע לענייניו בכבישי ישראל מבלי להיות קורבן לבריונים עם אג'נדה, אין מדינה ואין חוזה חברתי. משטרת ישראל, זו החובה וזו האחריות המוטלת עליכם.