אירן היא לא סיפור רחוק - היא מראה

מה שמתרחש כיום באירן הוא דוגמה חדה וכואבת למערכת היחסים המורכבת שבין עם למנהיגיו: יחסים השזורים באהבה ובתקווה, אך גם באכזבה, פחד וכאוס. תמיד מפליאה אותי הפליאה הציבורית מול "מנהיג שהפך לרודן". הרי איש אינו עולה לשלטון בחלל ריק. מי שנבחר, זכה קודם לכן לאמון. האמונה קדמה לאכזבה.

כאשר מנהיג מאכזב את בוחריו, אין בכך חידוש. כוח משכר, וכוח שאינו מרוסן משחית. היום העם האירני מתמרד, ולעיתים נדמה כאילו הרעה נחתה עליו מבחוץ. אך במשטרים כאלה הכתובת הייתה על הקיר מזמן, לעיתים בדיו עדינה, לעיתים באותיות של אלימות גלויה. ככל שמנהיג מושרש עמוק יותר, כך הוא מקיף עצמו בחנפנים, נהנים ומקבלי טובות הנאה, ובשלב הזה שינוי הופך כמעט בלתי אפשרי.

וזו נקודה חשובה גם לנו: אין להאשים רק את המנהיג. הוא הצימוק שבעוגה, אך העוגה כולה היא המערכת, התרבות הפוליטית, מנגנוני הכוח, והוויתורים שנעשו לאורך הדרך. כך זה באירן, וכך זה, במינונים שונים, כמעט בכל מדינה. השינוי האמיתי אינו נולד רק מהתקוממות מאוחרת, אלא ממניעה מוקדמת, בתחילת הדרך, ואף לפני ההתחלה: חוקה ברורה, הפרדת רשויות, אכיפה עקבית ושוויונית של החוק, והגדרה חדה של זכויות וחובות של קהילה המבקשת לקיים מדינה דמוקרטית, בריאה ומתפקדת.

מה שקורה באירן הוא אובדן שליטה טבעי של משטר שאיבד גבולות. כמו באגדה על המלך הערום, בשלב מסוים האמת נחשפת. אין חדש תחת השמש. השאלה היחידה היא: האם נלמד בזמן, או שנעמיד פני מופתעים בדיעבד. מכאן נגזר האתגר הישראלי: מדינה אחת, עם אחד, ריבוי זהויות, אמונות ודרכי חיים. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שלטון של מחנה אחד על פני האחרים, ולא דמוקרטיה של מנצחים בלבד. ניהולה הראוי מחייב חוזה אזרחי עמוק המבוסס על כבוד הדדי, שוויון בפני החוק, הקשבה אמיתית ופשרות אחראיות. רוב אינו רישיון לדרוס, ומיעוט אינו פטור מאחריות.

על המנהיגות להציב גבולות לכוח, ועל הציבור להציב גבולות לנאמנות עיוורת. רק מדינה שמכירה בריבוי הזרמים שבתוכה, מגינה על זכויות כולם ואוכפת חובות באופן שווה, יכולה להישאר חופשית, יציבה וראויה לאמון אזרחיה. השיעור מאירן אינו אזהרה רחוקה, הוא תמרור ברור: דמוקרטיה חיה מתחזקת מדי יום, או נשחקת לאיטה בשם הנוחות, הפחד וההרגל.