אימפריית הטוב ועצלות האומץ

המערב אוהב לספר לעצמו שהוא מצפון. הוא רואה את עצמו כצופה מעל של העולם, כמבצר של עקרונות, ככבאי מוסרי של אסונות רחוקים. הוא מדמיין את עצמו כאחווה אנושית גדולה, עומדת זקופה מול עריצות, מול דיקטטורים, מול משטרים הטוחנים את עמיהם כדי להיאחז בשלטון כבטֶרף. הוא מביט במראה של הנאורות כמו נרקיס במים: חירות, שוויון, אחווה. הוא הופך זאת לסיסמאות, למוזאונים, לטקסים, לימים בינלאומיים. והוא חי מזה כמו שחיים מיוקרה: בהצגתה לראווה.

אלא שיש פרט אחד שממית: כשהרע הממשי מגיע, לא הרע הפילוסופי, לא הרע ש"מתדיינים עליו", לא הרע ש"ממסגרים בהקשר", אלא הרע הגולמי, הקונקרטי, המסיבי, המערב נותר דומם באופן משונה. הוא מדבר, בוודאי. הוא מפרש. הוא מייצר פאנלים, "מומחים", תיקי רקע, לולאות תמונה. הוא מייצר זעם זמני, כפי שמייצרים סדרות: פרקים, תפניות, ואז עונה חדשה. הוא הופך טרגדיות לתוכן. הוא ממיר אותן לדעה. הוא מעכל אותן בתוך האלגוריתם ומקיא אותן כפירורים. ובזמן שהקורבנות נערמים, העולם המערבי מתרגש כמו שנאנחים: בלי שמשהו באמת יזוז.

זהו השערורייה הגדולה של תקופתנו: לרע אין רק תליינים, יש לו גם צופים. והצופים הללו אינם בורים. הם אנשים מעודכנים, מחוברים, רוויים בתמונות. הם יודעים. הם רואים. הם מקבלים. אבל הם אינם רוצים להיפגע. הם חיים במשטר נפשי חדש: רגש ללא תוצאה. הם חווים במינון שהם מסוגלים לשאת. הם מזדעזעים בתנאי שהזעזוע יישאר נוח. הם בוכים בתנאי שהדמעות יהיו וירטואליות, נקיות, ללא חובה, ללא מחיר, ללא סיכון. והם מבלבלים את ההתעמלות הפנימית הזאת עם פעולה. זהו ניצחון התקופה: לגרום לאנשים להאמין במוסריותם באמצעות תנועת האפקטים בלבד.

כפי ש-Philippe Muray אמר בדרכו: איננו עוד בציוויליזציה של עימות, אלא באימפריית הטוב. אימפריית הטוב אינה מחסלת את הרע; היא מסווגת אותו מחדש. היא הופכת אותו ל"בעיה", ל"מצב מורכב", ל"שרשרת סיבתית". היא מנטרלת שיפוט בשם הומניזם שטחי. היא מרדימה את המילים. היא מחליפה את הממשי בליטורגיה של זהירות. היא מדברת על "מתחים" כשמדובר בטבח. היא מדברת על "סטיות" כשמדובר ברמיסה שיטתית. היא מדברת על "משבר" כשמדובר באידיאולוגיה קטלנית. ובעיקר: היא כופה כלל זהב, מי שמכנה את הרע בשמו באופן חד מדי נעשה חשוד. מי שמגנה נעשה "קיצוני". מי שמכריע נעשה "מסוכן". השיפוט נאסר בשם הניואנס והניואנס נעשה המכונה המושלמת של "לתת לזה לקרות".

לכן עולמנו אינו רק חלש: הוא מתפטר. לא חסרים לו אמצעים; חסרה לו עמוד שדרה. לא חסר לו מידע; חסר לו אומץ. לא חסרים לו ערכים; חסרות לו מידות. כי הערכים נעשו קישוטים: עונדים אותם כסיכה על חליפת התקופה. המידות דורשות מאמץ. הן דורשות להחזיק מעמד. הן דורשות לשאת מחיר. ערכים מבריקים; מידות מחייבות. והמערב בן-זמננו בחר: הוא רוצה להבריק, אך אינו רוצה להתחייב.

ומכאן התמונה המוכרת: טרגדיות מתרחשות, לעיתים מול עינינו, והעולם מגיב כקהל באולם ממוזג. הוא מוחא כפיים לקורבנות, ואז הולך הביתה. הוא עושה דקת דומייה, ואז חוזר לעיכול. הוא מאיר מונומנטים בצבעים, ואז שוכח. הוא חותם על עצומות, ואז עובר לנושא הבא. הוא מגנה כשהדבר לא עולה לו דבר. הוא מזדעזע כשהזעזוע לא מרגיז אף גורם חשוב. הוא מתרגש כשהרגש משרת את התנוחה שלו. זו מוסריות בשירות מינימלי, חמלה בזול, הומניזם בליסינג.

אבל המטריד ביותר אינו רק החולשה. זו הסלקטיביות. זעם אחד יכול להיות עולמי, רועש, אובססיבי; זעם אחר, מול טרגדיות דומות או גרועות יותר, נשאר כמעט בלתי קיים. ואז אנו עדים למשהו מפחיד אפילו יותר מאדישות: מוסר שבוחר את קורבנותיו. מוסר שמדרג מתים. מוסר שמדרג אסונות לפי תועלתם הסמלית. מוסר שאינו מבקש קודם כל להגן, אלא לסמן. זו כבר לא צדק; זו תפאורה.

ובתפאורה הזאת מקרה אחד מפעיל מנגנון גיוס דרמטי: היהודים. כאן המערב לפתע חוזר למרץ. הוא יודע לדבר בקול, לשפוט מהר, לדרוש הרבה, להוקיע בלי הפסקה. הוא קם כאיש אחד כדי לבקר ולהרשיע, גם כאשר אותם גברים ונשים אינם מבקשים אלא לחיות, ועל כן להגן על חייהם. הוא לא סובל שיהודים יהיו סובייקטים. נוח לו יותר כשהם אובייקטים: אובייקטים של זיכרון, אובייקטים של חמלה, אובייקטים של טקס. "היהודי הקורבן" מזין את המוסר; היהודי שמתגונן מזעזע אותו. המערב יודע לארח את "הקדוש המעונה"; הוא אינו יודע לשאת את השורד. הוא יודע לבכות על העבר; הוא מתקומם מול ההווה.

ישראל מרכזת את הקרע הזה משום שהיא שוברת את הסיפור הפשוט. עם עתיק, זיכרון טראומטי, חזרה לריבונות, צבא, גבולות, הכרעות טרגיות: כל מה שמזכיר שהעולם אינו אגדה מוסרית אלא טרגדיה פוליטית. והטרגדיה בלתי נסבלת לחברות טיפוליות: הן רוצות רגשות אך לא דילמות, חמלה אך לא החלטות, חפות אך לא אחריות. הן דורשות מן המציאות להתיישר לפי ה"דוקסה" שלהן. ואם המציאות מתנגדת, הן מאשימות את המציאות.

וכאן מתגלה אמת כואבת עוד יותר: דת הזיכרון הזאת אינה חיה רק בקנצלריות או במדיה, היא חדרה גם, לעיתים, אל ליבה של התפוצה היהודית. היהדות הקהילתית עשה מן הזיכרון מקום מגורים, ומן הטקס אליבי. מטפחים שם את הזיכרון כפי שמטפחים להבה... אך להבה כלואה תחת זכוכית, מוגנת מן הרוח, ובעיקר מן המציאות. מציינים, מטקסים, "מכבדים", מכפילים תאריכים, נאומים, לוחות, ארוחות, קוממיות של קוממיות. בונים זהות ליטורגית שנותנת תחושת נאמנות, אך לעיתים אינה אלא דרך אלגנטית לא לפגוש את ההווה.

כי ההווה מחייב. ההווה דורש יותר מדמעה תקינה ו"לעולם לא עוד" שנאמר בכובד ראש. ההווה דורש מחויבות של בשר, סיכון, אחריות, יכולת לעמוד זקוף כשכולם מתכופפים לכיוון האחר. וכאן, לא פעם, העולם הקהילתי נסוג: הוא רוצה זיכרון אך לא מערכה; הוא רוצה כבוד סמלי אך לא עימות; הוא רוצה הוקרה אך לא מאבק על החיים. הוא אוהב אתיקה כשהיא טקסית; הוא בורח ממנה כשהיא נעשית פוליטית, קיומית, מסוכנת.

וכך נולדת אבסורדיות טרגית: מייצרים טקסים כדי לכבד את המתים, אך מהססים להגן על החיים. מקדשים את קורבן האתמול, אך חושדים בקורבן של היום ברגע שהוא מסרב להישאר קורבן. הופכים את הזיכרון להון מוסרי, ושוכחים שלזיכרון יש משמעות רק אם הוא נהפך לכוח, לצלילות, לריבונות פנימית. אחרת הוא אינו אלא מוזאון של העצמי: זהות של שורד בלי רצון לשרוד.

בינתיים, התליינים האמיתיים נושמים. המשטרים הפליליים מבינים שהעולם המערבי מסוכן בעיקר במילים. הם למדו את כללי המשחק: די להחזיק מעמד, להתמשך, לחכות לחדשות הבאות. המערב מתעייף מהר; טווח הקשב שלו קצר. הוא חזק חומרית, אך שברירי פנימית. הוא עשיר, אך בלתי עקבי. הדרמה שלו אינה חולשה צבאית; היא תשישות מוסרית. הוא כבר אינו יודע להילחם על משהו שאינו הדימוי שלו. הוא רוצה להיראות טוב, אך אינו רוצה להיות צודק. הוא רוצה להיות "בצד הנכון", אך אינו רוצה לשלם את מחירו של הצד.

לכן צריך לומר זאת בלי ליטורגיה, בלי דיפלומטיה, בלי אותם אפופים שמטרתם לא לחשוב: אנו חיים בעולם שבו חמלה נעשתה פנאי, והזעזוע נעשה ספורט. עולם שבו מתגייסים בעיקר כדי להרגיש טוב עם עצמנו. עולם שבו מעדיפים להציל דימוי עצמי מאשר להציל חיים. עולם שבו מחליפים פעולה בפרשנות, ואומץ בתנוחה.

והשאלה הסופית איננה "מדוע העולם אינו מגיב?" השאלה הסופית קשה יותר: כאשר ציוויליזציה כבר אינה יודעת להבחין בין הרע לבין הצגתו, כאשר היא מעדיפה חפות על צדק, כאשר היא בוחרת את קורבנותיה ואת האשמים לפי רוח הזמן, מה נשאר ממנה? נשארת תפאורה החושבת את עצמה למבצר. תיאטרון המבלבל בין נרות לבין אש, בין טקסים לבין מערכה, בין סיסמאות לבין חיים. וכשהרע מכה, תפאורה אינה מגינה על איש: היא פשוט נופלת, תוך שהיא עוד מעמידה פנים שהיא עומדת.