הלם קרב

היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירו של יונתן ברג, שהחזיר אותי למובלעת הסורית. את ההרהור והשיר, ואת 977 ההרהורים והשירים האחרים, אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.

המשורר והסופר יונתן ברג גדל במשפחה דתית בהתנחלות פסגות בגדה המערבית, למד בישיבה תיכונית עד גיל שש-עשרה, שירת בנח"ל והשתתף במבצע 'חומת מגן' בעזה. הוא למד לתואר שני בביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה. הוא מפרסם את הבלוג 'בשביל האבהות' בעיתון 'הארץ', שבו הוא גם משלב את שיריו. עד כה הוא פרסם אחר-עשר ספרים, וזכה בפרס עמיחי. את השיר 'נפקדות' קראתי בספר 'אור וזמן' (הוצאת מקום לשירה, 2021).

בראיון בעיתון כלכליסט, בינואר 2025, הוא אמר: "אבל כמו רוב הלוחמים יש בי אחוזים מסוימים של פוסט-טראומה. אי-אפשר להשתחרר באמת משירות קרבי". כהלום-קרב אני קורא בשיריו את הטראומה הפרטית שלי.

בבלוג שלו מנסה ברג להצדיק את הפרידה שלו מן הסביבה המשפחתית, החברתית והתרבותית שבה גדל: "אנחנו זקוקים לתנועת הגירה המונית בחברה הישראלית; זו הדרך היחידה להיחלץ מהפינה שאליה הובלנו את עצמנו. אין לנו מוצא אחר. עלינו לצאת בשאלה - מונח עדיף בהרבה על דתי לשעבר". עכשיו, כשאני יושב וכותב מול החלון, שמבעדו אני צופה בשלג היורד בסופיה, בירת בולגריה, קל לי להבין למה הוא מתכוון.

למילה 'נפקדות' בעברית היה פעם משקל כבד, שהדהד בכל מי ששירת בצבא (נדמה לי שהיום, כשרבים כל-כך מצליחים להשתמט מן השירות הצבאי, המילה הזו נשכחה). כששירתתי בצבא, לפני יותר מחמישים שנה, נפקדות נחשבה כמעט לבגידה, ושוטרים צבאיים היו יוצאים לחפש את מי שלא הופיע בתאריך הגיוס שלו, או את מי שהצליח לברוח באמצע השירות. באותם ימים השירות הצבאי היה ערך מקודש, ורבים האמינו שצה"ל הוא "הצבא המוסרי ביותר בעולם" (באמת). אפילו אני, שמעולם לא הזדהיתי עם היהדות ועם הציונות ועם הגזענות הטבועה בתרבות הישראלית, לא העליתי בדעתי את האפשרות לא להתגייס (ושילמתי על כך מחיר כבד).

השיר 'נפקדות' מתאר בדיוק רב את תחושותיו של חייל המשרת ברמת-הגולן, בחורף, ואותי הוא מחזיר למלחמת יום-כיפור, לגיהינום של המלחמה בסיני, לחציית התעלה, לחודש רצוף של מוות משתולל, לריח אלפי הגופות המתנפחות במדבר. לאחר המלחמה הקמנו, בוגרי קורס המפקדים הראשון של התותחנים, גדוד חדש, שנשלח להילחם במובלעת הסורית ברמת הגולן.

קשה לתאר את הקור ברמת-הגולן: "אֲגַמֵּי בַּזֶלֶת זְעִירִים, קְפוּאִים בַּחֹרֶף הַיּוֹרֵד בְּחָזְקָה מִסּוּרְיָה". זה אינו קור ירושלמי, שאפשר להתגונן מפניו בבית מחומם. זהו קור של חיילים, שאף פעם לא יקבלו את הלבוש המתאים. במובלעת הסורית הקפואה, מתחת לחרמון, בין סלעי הבזלת על האדמה הבוצית, קפאנו בדגמ"חים רטובים במשך חודשים ארוכים. כולו היינו חולים, אבל איש לא התייחס לכך.

"לַיְלָה בְּחֶבְרַת כְּלֵי בַּרְזֶל, חַיּוֹת קַטְלָנִיּוֹת". לילות רבים. על תותחי 150 מ"מ, שנראים כמו טנקים, אבל למעשה הם משאיות פלדה שעליהן תותח מוות, ואין בהן הגנה מפני הגשם והשלג. כלי הפלדה של יונתן ברג היו חיות "מְרֻכָּכוֹת בְּעָשָׁן וְסֵפֶר שִׁירָה". ספר שירה הוא ישועה למי שנמצא בגיהנום החורפי הזה. אצלנו לא היה מקום לספר שירה, ואפשר היה רק לעצום עינים ולדמיין עולם אחר. אני זוכר את ז'יל בומפואי חברי לצוות, כשלפעמים ברגע של שקט ואפלה היינו מדמיינים את עצמנו שוכרים בזמן אחר, לאחר המלחמה, מקשיבים לשירים של בוב דילן.

"בַּדִּים בַּחֲשֵׁכָה, מִתְרוֹמְמִים הָרִים הַנֶּחְתָּמִים בְּפַס כָּסוּף בְּדוֹמֶה לִפְנִים לֶהָבָה". למלחמה אין סוף. אנחנו מתקדמים, עוצרים את התותחים, יורים. מרחוק להבות שורפות מישהו. משהו. מעט אור בחשיכה הגדולה. לילה אחד, בחשיכה הגדולה במובלעת הסורית, ניסיתי לכתוב מכתב. הדלקתי נר, והלהבה הפנטה אותי. התבוננתי בנר עד שכבה, ולא כתבתי. הדלקתי נר נוסף, ושוב נשביתי באורו, וכך חלפה שעת השינה שלי וחזרתי למלחמה.

יונתן ברג מקשיב לקולות הלילה: "חַיָּה קְרֵבָה, מְלַחֶכֶת, חֲרָקִים מְתַחֲחִים אֲדָמָה, רוּחַ מַכָּה בְּכְנַף אֹהֶל, קוֹל שִׁעוּל שֶׁאַחֲרָיו אֲנָחָה". הוא מתבונן, והופך אותנו, הקוראים, לבלשים שמנסים לפענח את הסימנים שהוא טומן באדמה הסורית השחורה, הכבדה: "עֲרֵמַת בְּגָדִים מוּאֶרֶת לְאַט בַּיָרֵחַ, כְּמוֹ הַנֶּשֶׁק שֶׁנִשְׁכַּח, צְעָדִים, לֹא יוֹתֵר מֵאַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה וּכְבָר בְּתוֹךְ הָעֵשֶׂב".

של מי הבגדים שהונחו בערימה? מי נטש את נשקו? מי ביצע נפקדות? של מי עקבות הצעדים שנעלמו בעשב? האם אור הזריחה יגלה לנו משהו? "זֶרֶם רִאשׁוֹן חוֹדֵר מֵהָאֹפֶק בְּלַבָּה נוֹסֶפֶת, נִשְׁפֶּכֶת מִיָּדַיִם שֶׁאֵינִי רוֹאֶה אֲבָל נָחוֹת כָּל הָעֵת עַל חָזֶה עֵירֹם". אינני רוצה לדעת את התשובה. "עַצְמוֹתַי זוֹהֲרוֹת מִסִּידָן בְּעֵינַי הַסְּגוּרוֹת", כותב יונתן ברג. האם הוא מתבונן, ב"עֵינַיו הַסְּגוּרוֹת", בגופתו שלו, ואומר לעצמו: "לֹא אֶהֱרֹג"? האם המוות הוא הנפקדוּת, שמצילה אותו משותפות בהרג?

אני זוכר, במלחמה בסיני, את פגזי הזרחן שירינו (אמנת ז'נווה אוסרת שימוש בפגזי זרחן) על המצרים. אני זוכר איך, זמן קצר לאחר מכן, כשהמשכנו בדרכנו אל התעלה, ראינו את גופות החיילים המצרים שנשרפו למוות נורא מפגזי הזרחן שלנו.

אחר-כך, במובלעת הסורית, כבר הייתי הלום-קרב, ולא יכולתי להמשיך להשתתף בטבח. השמיעה שלי נפגעה במלחמה, אך למרות שאסור היה לי להיות באזורי רעש סירבו לשחרר אותי. לכן ביקשתי ראיון עם המג"ד הצעיר, דוד אורון, ואיימתי עליו שאם לא ישחרר אותי מיד מן הגדוד אפרסם בעיתונות את פשעיו (הוא קיבל גדוד חסר ציוד עם טירונים שלא ידעו דבר, ובלילות שלח את הרס"רים לגנוב ציוד מגדודים אחרים). הוא כעס ואיים לשלוח אותי לכלא, אבל למחרת שוחררתי מהגדוד והתמניתי למפקד תחנת הממסר של התותחנים בהר בנטל.

עברו יותר מחמישים שנה. הלם-הקרב הולך ומחמיר, ואינני ישן בלילות. הצפצופים באוזניים הולכים ומחריפים, גם כשאני מנגן בפסנתר ובסקסופון. השיר של יונתן ברג מחזיר אותי אל המלחמה ההיא, ואני מקווה שהוא ישן בלילות, ושצפצופים באוזניו לא מעירים אותו בלילה.