הילכו שניים יחדיו, בלתי אם נועדו

ההליכה הזו, הקלה מדי, המשוחררת מדי, כאילו מישהו הוריד מהם משקולת של שנים ברגע אחד, משדרת לא רק הקלה אלא גם ידיעה. ידיעה פנימית, כמעט אינטימית, של מי שמרגישים שהצליחו לכופף את המציאות כך שתתאים להם. לא עוד התגוננות, לא עוד מבטים דרוכים מעבר לכתף, אלא צעד בטוח קדימה, כזה שמבקש מהצופים להבין לבד את הסיפור.

וזה אולי הרגע המטריד באמת. לא עצם ההליכה, לא הקרבה הפיזית, אלא התחושה שהם אינם עוד חלק מהמשחק, אלא מעליו. כאילו הכללים שנכתבו עבור אחרים, כבר אינם חלים עליהם. הם לא חוצים רק מרחב פיזי, אלא גם קו דמיוני בין מי שנשפט לבין מי שכבר גזר את דינו של המצב.

יש משהו כמעט תיאטרלי בסצינה הזו. שני שחקנים - בנימין נתניהו ויונתן אוריך - שיוצאים מהמערכה הראשונה אל אור הבמה, כשהם כבר יודעים כיצד תסתיים ההצגה. הקהל עוד מתלבט, הפרשנים עוד מנתחים, אבל הם, כך נדמה, כבר עברו לשלב הבא בעלילה. והחיוך, גם אם מרומז, אינו חיוך של שמחה בלבד. זה חיוך של מי שמרגיש שניצח לא רק טיעון, אלא מערכת שלמה. של מי שמביט סביבו ואומר, בשקט אבל בביטחון, זה עבד.

אבל אולי, וזה החלק הפחות מדובר, זו בדיוק הנקודה שבה מתחיל הסיכון האמיתי. כי תחושת ה"עשינו את זה" היא לא סוף הדרך, אלא רגע שברירי במיוחד. רגע שבו קל מאוד להאמין שהכל מאחוריך, בעוד שלמעשה, ייתכן שהחלק המורכב ביותר עוד לפניך. ואז, אם ממשיכים להביט, לא רק בהם אלא גם בסביבה, עולה שאלה אחרת לגמרי. לא מה הם מרגישים, אלא מה הציבור אמור להרגיש מול התמונה הזו. האם זו תחושת הקלה, או דווקא תחושת ניתוק. האם זו עדות לניצחון, או אולי סימן לכך שהפער בין הבמה לבין האולם רק הולך ומעמיק. כך או כך, זו כבר לא רק הליכה. זו הצהרה.