בין בגדד לדמשק והשפה הערבית המודחקת

אבא נולד בדמשק. הוא דיבר ערבית שוטפת. אבל בבית שלנו הוא כמעט לא דיבר ערבית, כי אימא שלי דיברה אנגלית. היא נולדה בכלכתא שבהודו בשם מרגרט ג'ושוע, התחנכה במנזר סנט הלן ליד דרג'ילינג שבהרי ההימליה, ניגנה בפסנתר, ולימים הייתה סגנית אלופת הארץ בטניס שולחן. סבתא חנה (ויולט) גידלה ורדים בקיבוץ דפנה, הכינה שטרודל לארוחת ארבע אחרי שנת הצהריים, והיא גם זו שלימדה אותי לכתוב באנגלית בכתב מחובר.

יום אחד שאלתי את אימא מתי המשפחה הגיעה להודו. היא היססה קצת ואז גילתה לי את הסוד הגדול: ההורים שלה נולדו בכלל בבגדד. מה, אנחנו עירקים ולא אנגלים? שאלתי באכזבה.

הסרט הערבי של ימי שישי והבריחה הגדולה מהמזרחיות בחטיבת הביניים:

אבא הסתפק בלשיר בערבית בקול עמוק במקלחת, כמו סבו ניסים, שהיה זמר בחצר הפאשה הטורקי בדמשק. הערבית נשמעה בבית רק בימי שישי אחר-הצהריים, בזמן הקדוש של הסרט הערבי. במשך שעה וחצי האנשים שעל המסך לא היו אויבים אלא גיבורים של דרמה סוחפת, מלאת בגידות, כבוד משפחתי ואהבות אסורות.

בשיעור הראשון בחטיבת הביניים "חוגים" המורה שאלה מה כל אחד מעדיף ללמוד: ערבית או צרפתית. בלי לחשוב פעמיים אמרתי צרפתית. לא רציתי להיות מזוהה עם הערביות. זו לא הייתה רק שפת האויב; זו הייתה גם השפה שסימנה את המזרחיות שבי. וממנה רציתי לברוח.

כשהגעתי למיונים של 8200 נתנו לי מבחן בערבית. אמרתי שאני לא יודע לקרוא ערבית. "אין בעיה", אמרו לי, "תעשה את המבחן בתעתיק עברי". ניסיתי להסביר שאין לי מושג בשפה הזו. אבל זה לא עזר. ישבתי ופתרתי מבחן בשפה שאני לא מכיר. וקיבלתי 80.

רק שנים אחר כך הבנתי עד כמה הסיטואציה הזאת הייתה ישראלית: לדעת ערבית בלי לדעת ערבית באמת. להשתמש בה בלי להיכנס אליה. לשמוע את המנגינה שלה, אבל לא להיות מסוגל לדבר אותה בקול שלך.

מחסום הדיבור בריאלי וההקבלה ההיסטורית להשתקת האידיש ברחובות תל אביב:

במכינה בבית הספר הריאלי הייתי היחיד שלא ידע ערבית. במבחן הראשון קיבלתי 9 מתוך 100. ואז החלטתי לצלול לתוך השפה. חלמתי על האותיות הערביות, שנראו לי כמו ציורים, כמו ערבסקות על קירות מסגדים בספרד המוסלמית. אבל כשהמורה ניסתה לדבר איתי בערבית, לא הצלחתי להוציא את הח' הגרונית. הגרון פשוט ננעל. כאילו משהו בתוכי סירב לשחרר את הערביות.

למה כל כך התביישתי בשפה הזאת? האם זו אותה בושה של ילדים בשנים שאחרי קום המדינה, כשהתחננו שההורים לא ידברו איתם אידיש ברחוב?

אמנון שמוש, הסופר היהודי יליד סוריה, כתב ב"תמונות מבית הספר העממי" (1979):

"אָסַרתי על אם לדבר אתי ערבית ברחוב. כשהייתה מתקשה במציאת המלה העברית הייתה פונה לצרפתית לעזרה; וגם אז הייתי מסמיק ובוחן בדאגה אם יש סביבנו מי ששומע אותה בקלקלתהּ. הדיבור הערבי הסגיר את מוצאי. אמת ניתנה להיאמר, גם חברי שליין השׁביע את אביו שלא יפנה אליו באידיש בפני החברים. אך זו רק מחציתה של אמת; ומחציתה השנייה, שאידיש התהלכה כגבירה (מזדקנת) בחוצות תל אביב ושפת בני-הגר צרמה אוזניהם של בני אדם מן היישוב."