מדוע אני אוהב את מגילת רות

אני אוהב את מגילת רות. אני אוהב את גיבורת המגילה, רות המואבייה, מוסריותה ועוצמות ערכיה ההומאניים והאנושיים היוו את טקס הגיור שלה, ולא טקס הלכתי כזה או אחר הביא אותה לחיק היהדות. עוצמתה המוסרית הרוחנית ועולם ערכיה של רות המואבייה ניפצו את ההוראה בספר "דברים" פרק כ"ג, פסוק ד': "לֹא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', לֹא יָבוֹא לָהֶם עַד עוֹלָם".

המגילה מפגישה אותנו עם מציאות של רעב בארץ ישראל, והמוצא של משפחה אחת מבית לחם יהודה על-פי הכתוב בפרק א', פסוק ב' - "אֱלִימֶלֶך וְאִשְׁתּוֹ נָעֳמִי, שְׁנֵי בָּנָיו...לָרֶדֶת לִשְׁדֵה מוֹאָב". מצד אחד הם ברחו מהרעב בארץ ישראל, אך עשר השנים בארץ מואב הביאו מזור לרעב, אבל מאידך שלל אירועים קשים מנשוא פקדו את המשפחה. האב אלימלך נפטר, שני בניה של נעמי נפטרו והיא נותרה רק עם שתי כלותיה המואביות - ערפה ורות. המוצא המתבקש לחייה של נעמי לחזור לבית לחם, במיוחד שיש בשורות על התחדשות חקלאית בארץ ישראל והחלה עונת קציר חטים.

נעמי משחררת את שתי כלותיה, כדי שיבנו את חייהן מחדש. ערפה מקבלת בשמחה את בקשת נעמי, ואילו רות, ששמה גזור מרעות, אומרת בפרק א' פסוק ט"ז: "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין ... בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר ... כִּי רָק הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ..." מופתיות המעשה ההומאני והאנושי של רות יחד עם אמירות ערכיות מוסריות מתלכדות יחד לעוצמות של גיור הומאני-יהודי, שאינו זקוק לשום טקס הלכתי. גם בהיעדר טקס הלכתי יבוא לאוויר העולם מנישואיה של רות לבועז בבית לחם הבן עובד, הנכד יהיה ישי והנין יהיה דוד מלך ישראל, שהסבתה רבתה שלו היא מואבייה, שהיא מקור גאווה לארון הספרים היהודי ולאוצרות הרוח והתרבות היהודית.

אני מכבד את מסורת ישראל ובשמחה אחזור בחג השבועות לקרוא את מגילת רות. מגילת רות בשבילי, כפי שנהגו רבים מהמפרשים להדגיש - זו מגילה של חסד. רות המואבייה עושה חסד עם נעמי. בועז עושה חסד עם רות המואבייה. כשאני קורא את מגילת רות, אני מתקשר לתובנה, שהתורה אינה רק אוסף של מצוות הקשורות בזבחים ובקורבנות, היא אינה רק אוסף של טקסים.

התורה היא ביטוי לאנושיות, לחמלה ואחריות לאחר. אני אוהב את המסר של מגילת רות, לא די בקבלת התורה, אלא חובה לחיות את רוח החסד, המוסר וההומאניות שהיא משדרת. הקריאה במגילת רות מבהירה לי, שהתורה איננה רק מה שהתרחש בהר סיני, אלא גם מה שמתרחש בין אדם לחברו - בנאמנות, בחסד, בדאגה למדדים בשולי החברה ובעיקר התורה היא בבחירה של האדם במעשה הטוב בחיים היומיומיים.

הקריאה במגילת רות מבהירה לי מדוע ישעיהו בפרק י"א מתגעגע לנין של רות המואבייה ובועז - לדוד ה"חֹטֶר מִגֶּזַע יִשַּי", כי הוא חגור בחגור של צדק - "והָיָה הַצֶּדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו" והוא זה שיביא את המזור למציאות החיים המדממת - "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׁ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבַּץ". אני מתגעגע להגשמת חלומו ש"פָּרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶם", ושנגיע למציאות המיוחלת, בה יכתתו את הטילים קוטלי חיים ואת המציאות מורטת עצבים לממצאי מדע, המעניקים לחברה חיים מאושרים. זה לא חייב להמתין לאחרית הימים.