ההפטרה לפרשת "בהעלותך"

יש משמעות מיוחדת בימים אלו להפטרה, שמתלווה לפרשת "בהעלותך", אותה נקרא בשבת הקרובה. ההפטרה לפרשת "בהעלותך" לקוחה מספר זכריה. זו הפטרה הזועקת לעברנו, שבשנת 2026 לא נאמץ את הדרך שעל חרבנו נחיה. לא לאמץ את דרך הַחַיִל וְהַכֹּחַ, המגישה לנו מגש כסף עמוס בדם ילדינו-חיילינו, שחייהם מוסגרו במודעות אבל, המספרות את סיפור חייהם, חיים שנקטפו רק כדי להיות מגש הכסף, עליו נמשיך לחיות בארצנו. כשאני קורא את ההפטרה, אני שומע זעקה לא להשלים עם קיומה של מציאות, בה מרבים להודיע – "הותר לפרסם את שמו". מצער, שיש עשרות רבות של כרותי גפיים ששמם לא פורסם, אך כאבם וייסורי גופם ונפשם הם תוספות כאובות במגש הכסף עליו נבנים חיינו.

בעת קריאת ההפטרה וקריאה מספר הנביא זכריה, גם תוך כדי הפלגה לעברם של פסוקים מעבר להפטרה, נעצרתי בפרק ד' בפסוק ו': "דְּבַר ה' אֶל זְרוּבָּבֵל לֵאמוֹר: לֹא בְּחַיִל וְלֹא בְּכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי" הדגש הוא בעוצמה הרוחנית ולא בעוצמה כוחנית-צבאית. מספר זכריה "גנבתי" שורה בשיר שכתבתי – "חַיֵּי אֻמָּה מוּתְנִים בְּעָצְמַת רוּחָהּ וְלֹא בְּעָצְמַת כֹּחָהּ". כואבת מציאות חיינו, בה יש סגידה לעוצמה ולכוח. כואבת מציאות חיינו, כשהרוח עטויה בבוטות ובגסות רוח, כפי שהיא משודרת מדוכן הנואמים בכנסת ישראל.

פסוק ו' בפרק ד' נאמר לכתובתו של זרובבל בן שאלתיאל, נכדו של המלך יהויכין, העומד בראש השבים לציון אחרי חורבן הבית הראשון בתוקף הצהרת כורש, המתירה ליהודים לצאת מגולת בבל. זרובבל בן שאלתיאל קיבל מעמד מדיני של ראש פחה מכורש מלך פרס. כפחה הוא דוחף ודוחק לבניית בית המקדש השני.

עובדה היא שלמרות המצב המדיני הצבאי השורר בארץ בתקופת שיבת ציון, איש הרוח הנביא זכריה מבהיר למנהיג הפוליטי זרובבל בן שאלתיאל, שיסודות ביתנו הלאומי השני חייבים להיות בנויים על עולם ערכים מוסרי, חובה לתת דגש למישוריות הרוחנית ולא מתן דגש לעוצמה הכוחנית, כנאמר – "לֹא בְּחַיִל וְלֹא בְּכֹחַ". כשאומרים את המילים לא בחיל ולא בכוח, מוצא לנכון הנביא זכריה להדגיש מה כן יש לעשות, והעשייה צריכה להתבטא – "בְּרוּחִי..."

בפרק ח' מדגיש הנביא זכריה, כיצד הוא רוצה לראות את ירושלים – "וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הָאֱמֶת". רק אם ירושלים תאמץ עוצמות של עולם ערכים מוסרי, יחיו בה לבטח זקנים וזקנות ותהיה מלאה בילדים ובילדות, המשחקים בבטחה ברחובותיה. לא תהיה תקומת אמת לעם, אם יחיה לנצח על חרבו. שמחה ועתיד לילד, ביטחון ויציבות לזקן לא יעברו דרך עוצמת החרב, אלא רק דרך עוצמת הרוח וערכי המוסר. הנביא זכריה מבקש בדורו מבוני הבית הלאומי השני, שהם ישימו את כל יהבם על עוצמת הערכים הרוחניים-המוסריים, ולא בעוצמות הכוחניות.

נראה לי, שחסרה לנו היום דמות בעלת שיעור קומה כזכריה, שיזעק בקולי קולות לעברן של כל שדרות החברה – "שֶׁלֹּא בְּחַיִל וְלֹא בְּכֹחַ" נגיע אל המנוחה והנחלה, אלא "בְּרוּחִי" – אלא בזכות יישומן של עוצמות העולם הערכי. אני מודע לכך, שתהיינה תגובות רבות של הסבורים, שללא בסיסי עולם-ביטחוני-צבאי חזק, כל דברי יש לתחום בתוך מסגרת שמימית נטולת כל אפשרות של יישום. אני מודע, שיהיו רבים שיגיבו, כי אני מרחף בעולם שמימי לא מציאותי. גם בהכירי בנקודות תורפה בגישתי, אני סבור, שאין מקום לחיים ללא נתינת הבכורה להדגשים שהעליתי במאמרי, כשאנחנו מנווטים את חיינו בארץ ישראל. השתלחויות הלשון רוויות הבוטות וגסות הרוח, המשלבות ידיים עם סגידה לחרב עלולות להביא רק להרס כל הטוב והיפה שנבנה במדינת ישראל.