הפוליטיקאי הלא-פוליטי

באותה שעה שבה הכנסת רעשה וגעשה סביב חוק הגיוס וחוק הקדמת הבחירות, התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס היסטורי שהחזיר את משתתפיו אחורנית לימים אחרים, שבהם הממלכתיות במיטבה שלטה בחיי המדינה. בין כתלי האוניברסיטה – שעולה לחדשות בכל פעם שנשיאה פרופסור אריאל פורת מפרסם מאמר חריף בגנות הממשלה, או כשנערכת בקמפוס הפגנה פרו-פלשתינית גועשת ומתריסה – התקיים כנס על "מנהיגות ואיפוק, דרכו של ראש הממשלה יצחק שמיר". יזמה וערכה אותו התוכנית ללימודי ביטחון בבית הספר למדעי המדינה. וכהסברו של פרופסור אביתר מתניה, ראש התוכנית, זהו "אירוע זיכרון ואירוע לימודי".

ישבתי באולם הסנאט, בקרב סטודנטים וכמה פרופסורים, כשומע ומאזין, כמבוגר שבחבורה והיחיד שהכיר כה מקרוב את יצחק שמיר, כראש הממשלה. שמונה שנים עבדתי לצידו במבחר תפקידים – דובר, יועץ רל"ש – ובכל זאת היה לי חשוב לשמוע מה פוסקים חוקרים ניטרלים על פועלו במבט היסטורי, ואילו ציונים הם מעניקים לשבע שנות כהונתו בראשות הממשלה. באתי, ראיתי, שמעתי ו...הופתעתי לטובה. יצאתי בתחושה, שמרחק הזמן והמחקר נטול הפניות, עושים טוב למורשתו של מי שכונה בזדון בפי מבקריו "איש השב ואל תעשה". הגעגוע גבר.

היה זה פרופסור אודי זומר, ראש מרכז ברק למנהיגות, שהיטיב לסכם את הכנס בדברים קצרים וחד-משמעיים, כשתיאר את שמיר כ"גיבור הכובש את יצרו". הכוונה לאיפוקו במלחמת המפרץ, 1991, כאשר מנע תגובה ישראלית על מתקפת הטילים העירקיים. "השחקנים באותה עת אמרו לעצמם, כי מדינה שיכולה להתאפק, יש לה עוצמות לטווח ארוך". העשור שבא לאחר מכן, עשור של פריחה ושגשוג למדינה, אמר פרופסור זומר, הוא "במידה רבה הודות לאיפוק של יצחק שמיר".

פרופסור מתניה התרכז בדברי הפתיחה שלו בעיקר על "המנהיג שהוא אדם בודד, מוקף ביועצים, ובבדידותו עליו לקבל את ההחלטות. עצות יש הרבה, אבל אין משאבי כסף ומשאבי אנרגיה לבצע כל דבר, מכאן חשיבותה של ההחלטה. החינוך, ההשכלה, הניסיון והמורשת של המנהיג, מביאים אותו להחלטה הנכונה. מראש הממשלה אנו מצפים, שיקבל החלטה עכשיו וישלם מחיר עכשיו – בלי שיקול פוליטי".

"שמיר הוא דמות יוצאת דופן בפוליטיקה שלנו, מעולם לא היה כאן פוליטיקאי כל כך אנטי פוליטי כמוהו" – פתח את דבריו העיתונאי גיל ליטמן, אשר הדוקטורט שלו עוסק בשמיר עד לכניסתו לחיים הפוליטיים. והוא הסביר: לפוליטיקאי מצוי יש אגו מפותח – שמיר היה ללא אגו, סגפן; שאפתנות? – מעולם הוא לא נאבק על תפקיד כלשהו; פרסום? – סלד מכל חשיפה תקשורתית, אחד האנשים הכי חשאיים בפוליטיקה. הוא לא היה מניפולטיבי, רחוק מתככנות ומספינים. ולבסוף – הכריזמה.

לדברי ליטמן, שמיר לא היה נואם גדול, לא סחף אחריו המוני מעריצים. "עשה את מה שעשה בדרכו השקטה, כאיש של מעשים, נטול אמביציות, בלי חישובי הישרדות פוליטית ומה יגיד הציבור". והוא סיכם: מה שהניע את שמיר הייתה השאיפה לדבוק באידאולוגיה שלו, שלמות ארץ-ישראל ושלמות העם. ממקום מושבי בקהל חשבתי בלבי, שלא בכל הערכותיו גיל מדייק. ראש הממשלה שמיר למד במהרה להסתגל לתקשורת, להבין את חשיבותה כהכרח שהוא חלק מהמשחק, אף הרבה להעניק ראיונות ושיחות רקע לעיתונאים (מסוימים!), הודות למאמצי יועצי התקשורת שלו. הייתה לי הזכות להפיק את קובץ נאומיו, תחת הכותרת "נאום ראש הממשלה" ואף להשתתף בכתיבת רבים מהם. אכן, שמיר היה חסכן במילים, מאופק, חף ממליצות, אבל חד, נוקב, אמין. תמיד האזינו לו בשקיקה.

חזון העלייה הגדולה

הגדילה להאדיר את ראש הממשלה דוקטור שרה פיינברג, בדבריה על "ציפור נפשו של שמיר" – העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר. "זה היה אחד המיזמים החשובים ביותר בתולדות המדינה". כדי להביא את העולים, שמיר בסיוע "נתיב", ניצב בשלוש חזיתות: מול רוסיה, מול הבית הלבן ומול הקרובים לו ביותר. "גורבצ'וב הסכים לשחרר את היהודים, כתוצאה ממאמץ עקבי בהובלתו של שמיר. זה היה אחד המקרים הבודדים של ויתור סובייטי מול המערב, שבו שמיר מילא תפקיד מרכזי".

הוא שיכנע את הממשל האמריקני, כי אין פה עניין של עיקרון חופש הבחירה של המהגר. הם לא פליטים, יש להם בית לאומי! "שליחות עמוקה ואחריות אישית, הם שהניעו אותו", אמרה המרצה. "היה בו שילוב של משה רבנו ויהושע בן נון – החזון ומימושו. משה מוליך את בני ישראל במדבר אל ארץ לא נודעת, יהושע הוא איש של כיבוש ואדמה".

הדובר השלישי, דוקטור יניב פרידמן, העיר בפתח דבריו, כי הדוקטורט שלו עוסק בלוי אשכול ו"אז נתקלתי בפועלו של שמיר. הופתעתי לטובה. במידה רבה הוא היה ממשיך דרכם של ראשי הממשלה ממפא"י". את עיקר דבריו ייחד למלחמת המפרץ: "שמיר הבין שסדאם מצפה, שישראל תגיב על טילי הסקאד ששיגר אליה, ואז הקואליציה שגיבשו האמריקנים תתפרק. הוא נקלע לדילמה קשה – בין הלחץ הפנימי לפעול, להגיב, לבין הלחץ האמריקני שלא לתקוף. היה עליו להחליט בין דחוף וחשוב.

החשוב – שהאמריקנים יפעלו, הדחוף – שצה"ל יתקוף. שמיר התעלה מעל לרף הטקטי, יחסי ישראל-ארצות הברית היו בעיניו חשובים ביותר, הוכיח שישראל היא נכס, לא נטל". ואני הייתי מוסיף כאן, מתוך ידיעה, כי לא פחות מהנשיא בוש (האב) שלחץ על שמיר, ראש הממשלה לחץ על הנשיא, שיזרז את הפעולה בעירק, שאם לא כן גם הוא, שמיר, לא יוכל עוד להתאפק ולא להגיב. הטלפון האדום בין הלשכה בירושלים ללשכה בוושינגטון הופעל לפחות פעמיים ביום, ב-41 ימי המלחמה.

מהי המורשת של שמיר? – נשאלו שלושת המרצים. דוקטור גיל ליטמן השיב כי שמיר ייזכר כמנהיג ממלכתי, נחוש, שראה בתפקידו שליחות ממלכתית, שהיה מסוגל לקבל החלטות שמיטיבות עם המדינה. הביטוי לכך – רעיון האחדות. דוקטור פיינברג מנתה שלושה מרכיבים למורשת שמיר: הגעת מיליון העולים, גם מאתיופיה, ששינו את פני המזרח התיכון; ישראל היא שמחליטה על גורלה אפילו תוך התנגשות עם המעצמות; היכולת לפעול באופן עקבי, מאופק ולאורך זמן, תוך דבקות בעקרונות.

דוקטור פרידמן קבע קצרות: "שמיר נקט בשיקול הנכון במלחמת המפרץ. החלטתו הייתה נכונה, שהרי למלחמה היו השלכות גם ברמת יחסינו עם ארצות הברית". ואילו פרופסור מתניה סיכם בפשטות: "ארץ ישראל, עם ישראל, אחדות ישראל – זה היה העיקר אצל יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי".