חובת האחריות המוסדית והאישית

המאמר נוגע באחת השאלות הרגישות ביותר בדמוקרטיה הישראלית: היכן עובר הגבול בין הגנה הכרחית על שלטון החוק לבין מעורבות יתר של פקידות ממונה בהחלטות הדרג הנבחר. מה הן ההשלכות הציבוריות והאישיות לגבי היועצת המשפטית לממשלה לאחר שבג"ץ החליט על דחיית העתירה לביטול מינוי האלוף גופמן לראש המוסד. מאמר זה נכתב בעוד התותחים רועמים וטרם נודע על דחיית העתירה נגד מינוי האלוף גופמן לראש המוסד. המלצתי הייתה לעו"ד מיארה להניח את המפתחות ולהתפטר שכן מצופה ממי שנכשל בעניין כה מהותי להסיק מסקנות. המלצה זו מקבלת תוקף שבעתיים לאחר שהיום נחתם בידי בג"ץ המינוי של האלוף גופמן לראש המוסד. להלן המאמר.

"כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה - נתפס על אותו עוון" הוא עיקרון הלכתי ומוסרי מרכזי ביהדות, שמקורו בתלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף נ"ד עמוד ב'; ומסכת כתובות, דף קט"ז עמוד ב', משמעות העיקרון היא שאדם שיש ביכולתו להוכיח, למנוע או לעצור עוול או חטא, ובוחר שלא לעשות זאת, נחשב כשותף לאותה עבירה ונושא באחריות למעשה. חז"ל גם ידעו שלא כל מחאה היא בהכרח חכמה, ולא כל מאבק מוסדי מסתיים בניצחון מוסרי. לעיתים, מאבק שנועד להגן על הסדר החוקתי מסתיים דווקא בערעור האמון במוסדות עצמם.

אם בג"ץ ידחה את העתירה נגד מינוי ראש המוסד, תעמוד היועצת המשפטית לממשלה בפני רגע אמת נדיר: לא רק משפטי, אלא מוסרי וציבורי. כאשר היועצת מציבה את מלוא כובד משקלה המקצועי נגד מינוי ביטחוני בכיר, בטענה לפגמים מהותיים, והיא נכשלת, המשמעות איננה עוד "מחלוקת מקצועית". זהו כשל מוסדי בעל השלכות רחבות. במשך שנים נבנה בישראל מעמד כמעט חסר תקדים ליועץ המשפטי לממשלה. לא עוד יועץ בלבד, אלא שומר סף, פרשן מוסמך של החוק ולעיתים גם בלם פוליטי בפועל. המוסד הזה צבר כוח רב דווקא משום שהציבור האמין שהוא פועל במשורה, בזהירות ומתוך סמכות מקצועית שאינה נגועה בשיקולים אידאולוגיים.

ברגע שהיועצת בוחרת להיכנס לעימות חזיתי מול הממשלה בסוגיית מינוי ראש מוסד, אחד התפקידים הרגישים ביותר במדינה, היא למעשה מהמרת על סמכותה. אם בית המשפט ידחה את עמדתה באופן חד וברור, תתעורר שאלה שאי אפשר יהיה עוד להתחמק ממנה: האם מוסד הייעוץ המשפטי הרחיב את גבולות כוחו מעבר למה שהציבור מוכן לקבל?
כאן בדיוק נדרשת אחריות אישית. במדינות דמוקרטיות מתוקנות, בעלי תפקידים בכירים מתפטרים לא רק כאשר עברו עבירה, אלא גם כאשר איבדו את אמון המערכת או נכשלו במהלך מהותי שהובילו. אחריות איננה אשמה פלילית; היא תרבות של שלטון.

גבולות הייעוץ המשפטי

הבעיה איננה רק היועצת עצמה. אם ראש מוסד חדש ייכנס לתפקידו לאחר שנאבקה נגד מינויו עד הרגע האחרון, כיצד יוכל להתקיים אמון בסיסי בינו לבין המערכת המשפטית? כיצד ייראה שיתוף הפעולה בין זרועות המדינה כאשר כל צד רואה בשני יריב פוליטי?
הטרגדיה הגדולה היא שמוסד הייעוץ המשפטי לממשלה היה במשך עשרות שנים אחד מסמלי הממלכתיות הישראלית. אהרן ברק, מאיר שמגר ויצחק זמיר בנו מוסד שנתפס כמבצר של מקצועיות. אולם בשנים האחרונות, תחת אווירת הקיטוב, הפך המוסד עצמו לשחקן פוליטי בעיני חלקים רחבים בציבור. ייתכן שהמאבק על מינוי ראש המוסד יהפוך לרגע שבו האמון הזה נשבר סופית.

דוגמה שתמחיש היטב זאת היא דווקא בהקשר לעו"ד מיכאל בן יאיר, כהונתו בשנים 1993–1997 (תחת ממשלות יצחק רבין, שמעון פרס ובנימין נתניהו), הוא עמד במרכזה של דרמה משפטית וציבורית חסרת תקדים, המהווה עד היום מקרה בוחן מרכזי ליחסי הגומלין בין הדרג המדיני, הייעוץ המשפטי ובג"ץ. האירוע המרכזי שעיצב את כהונתו, ורלוונטי מאוד לדיון שפתחתי בו, הוא פרשת מינויו של יוסי גינוסר למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון. שר הבינוי והשיכון דאז, בנימין בן-אליעזר, ביקש למנות את גינוסר למנכ"ל משרדו, בן יאיר התנגד לדרג הפוליטי באופן נחרץ וקבע כי המינוי אינו ראוי ואינו חוקי בשל הפגם המוסרי הכבד בעברו של גינוסר. הממשלה סירבה לקבל את עמדת בן יאיר והחליטה לאשר את המינוי בניגוד לדעתו.

הוגשה עתירה לבג"ץ נגד המינוי, ושם נרשם תקדים היסטורי: בן יאיר סירב לייצג את עמדת הממשלה שהגנה על המינוי. במקום זאת, הוא התייצב בבית המשפט והציג את עמדתו שלו שהמינוי פסול. לממשלה הותר לקחת עורך דין פרטי שייצג אותה. בג"ץ קיבל את עמדתו של היועמ"ש בן יאיר במלואה, ביטל את המינוי של גינוסר, וקבע את "עילת הסבירות" ואת החובה המוסרית של טוהר המידות בשירות הציבורי. במקרה של בן יאיר הוא ניצח בבית המשפט מול הממשלה, וניצחון זה ביצר לשנים קדימה את התפיסה לפיה עמדת היועמ"ש היא המחייבת את הממשלה. לימים התפטר בן יאיר עם הקמת ממשלת נתניהו הראשונה לאור תחושתו האישית שאין לו אמון בה.

חוסר אמון עמוק והדדי זה בינו לבין ממשלת נתניהו הראשונה הביא להתפטרותו והוא מאפיין מרכזי של הקדנציה הנוכחית של היועמשי"ת עו"ד בהרב-מיארה. לא בכדי, הביקורת הנוקבת של עו"ד רז נזרי, מי שהיה מבכירי הפרקליטות, במטבעות לשונו: "השימוש במניעה משפטית הפך תדיר ומהיר מדי". להבדיל ממקרה בן יאיר שם היה ניצחון ותקדים שעיצב את כוחו של ‘מוסד היועמ"ש‘, דווקא הסיפור של מיכאל בן יאיר ממחיש היטב כי, התפטרותה של עו"ד בהרב-מיארה תהיה מתחייבת במקרה של כישלון בעניין גופמן. היא לא תהיה כניעה פוליטית. להפך, היא עשויה להיות המעשה האחרון שיציל את כבודו של המוסד. משום שלעיתים, דווקא היכולת לקחת אחריות היא ההבדל בין שומר סף ממלכתי לבין שחקן בזירה פוליטית.