היהודים של פעם וה"יהודים" של היום

בעיר לוס אנג'לס חיה פעם עטרה מונד. בעלה שירת בוועדת העובדים של תנועת העבודה של העיר, אותה עזר להקים, כי היהודים היו תמיד פעילים מאוד מבחינה פוליטית. כבר משם הוועדה נזכרים אנחנו שהיהודים, רחמנים בני רחמנים, היו דמוקרטים ותמכו תמיד באחר, במדוכאים, בחלשים ובחסרי הקול. אלא שאז "דמוקרטים" הייתה מילה מלאת תוכן, לא מילת גנאי ארורה בת ימינו. כך גם עם הליגה נגד השמצה וארגונים יהודיים אחרים מתחילת ומחצית המאה שעברה. עם השנים, היהודים הלכו לעולמם, והארגונים התרחקו מישראל. נכדיהם וניניהם של אותם יהודים-לתפארת אינם קשורים ליהדותם (ומרביתם לא יודעים אפילו את הדברים הבסיסיים ביותר), ואין פלא לפיכך שגם עצם קיום מדינת ישראל הוא דבר זניח עבורם.

אחטא אם לא אזכיר את בית הכנסת הרפורמי המפורסם ביותר בעיר, שם אסור היה להניף את דגל ישראל משך העשורים הראשונים לאחר הולדת המדינה המודרנית, והמדינה כה לא מהותית לעצם קיומם שבעת חגיגות פתיחת בית הכנסת והקמפוס המחודש, בו הושקעו כ-150 מיליון דולר, שבין כל אלפי המוזמנים הם לא מצאו לנכון להזמין את נציגה הבכיר של מדינת ישראל לחוף המערבי. לאחר האירוע הרב הראשי טען, בתגובה לכתבה, שהזמנה אכן נשלחה אך כנראה הלכה לאיבוד בדואר. כאמור, אם זה היה חשוב שנציג מדינת ישראל יהיה נוכח, הם היו יכולים להתקשר לקונסוליה כשהבינו שהוא לא מגיע. אך כשלא מתכוונים להזמין, מדוע לטרוח? תירוצים לאחר כיסוי תקשורתי לעומת מציאות, כואבת ומכוערת ככל שתהיה.

עטרה בשנותיה האחרונות כה נחרדה לגורל ישראל שהיא השקיעה את כל זמנה בהתנדבות (לדוגמה ב-Stand With Us) ובהפצת האמת עת האמת הוחלפה בשנאה יוקדת לכל דבר הקשור אלינו - היהודים ומדינת ישראל. ראו את ראשי הקהילה מעשורים עברו - שמותיהם מתנוססים על גבי בניינים, מוזאונים, פארקים וגנים - מקומות בהם חוגגים את החיים, הקידמה, הידע, המדע, הרפואה והאומנויות. בין אותם גבירי העבר היה יונה גולדריץ', שורד שואה שהפך להיות עשיר ביותר ותרם את ה"גן" לצידו של מוזאון השואה בפאן-פסיפיק פארק לזכר למעלה ממיליון הילדים היהודים שנספו בשואה. זה לא מכבר הפך כל המוזאון להיות חלק ממכלול שנקרא על שמו של יונה גולדריץ', כמה מיליוני דולרים נתרמו עבור זכות זו. לעיתים רחוקות הדורות הבאים דווקא זוכרים ומזכירים את העבר, אך כה מעטים עושים זאת.

אלא שברבות השנים, המוזאון כמו גם הקהילה היהודית, התרחק ממהותו. דברים שקורים באפריקה ובמקומות אחרים ברחבי העולם הושוו לשואה ונכללו בפעילויות של המוזאון. ביום הזיכרון לשואה הייתה הקהילה מגיעה לצעדה שעסקה בדברים משונים ולא בשואת היהודים. איני בטוח אם זו זילות או דילול השואה, אך לשואה הארמנית ולשואה שלנו ייחודיות וזו טעות להשוות אותן או להעמידן על אותו מישור כמו אירועים אחרים. כך גם את השכול שלנו אין להשוות לשכול של השהידים שיצאו להשמידנו. ואת יום העצמאות שלנו אין להשוות ל"נכבה" של מי שהמציאו לעצמם שם ולאום אך כל שאיפתם היא השמדת מדינת ישראל בארץ ישראל, אזור שיהיה נקי מיהודים, ו-72 בתולות לכל אחד ואחת מהשהידים שלהם.

למי שחרד למקרא שורות אלו, אל דאגה: מספר המשתתפים באירועים אלו הלך והתדלדל עם השנים, והוא כה נמוך עד שזה מעליב. לעומת הקהילה היהודית, הקהילה הארמנית מגיעה באלפיה מדי שנה בשנה - הילדים לא הולכים לבתי הספר, בתי העסקים נסגרים, וכולם צועדים קילומטרים רבים לכיוון בניין הקונסוליה הטורקית. השואה שלהם התרחשה במלחמת העולם הראשונה, שלנו במלחמת העולם השנייה. אנחנו לא זוכרים ונעלמים, והם שוכחים וממאנים לשכוח.

הקהילה היהודית בלוס אנג'לס רבתי מונה, לפי הפדרציה היהודית, כ-650,000 אנשים. נוסיף לכך כ-350,000 ישראלים, ובאזור בו חיים בין עשרה ל-12.5 מיליון אנשים, אחד מכל שמונה עד עשרה אנשים הוא יהודי. אלא שהיהודים נפרדו מזמן מיהדותם והישראלים נפרדו לצמיתות ממדינת ישראל. כמה שכואב לציין זאת, קל להוכיח שכך פני הדברים.

כאמור, הקשר של פעם כבר אינו קיים. במאה הנוכחית הארגונים ה"יהודיים" והפילנתרופים הגדולים הקימו מפלצות של ממש ומשאירים אנדרטאות מסוג אדמה חרוכה. בין אם זה "קול יהודי לשלום" או "ג'יי סטריט" או ג'ורג' סורוס, הם מנצלים בצורה צינית ביותר את "יהדותם" (וההזדהות היא בתור סוס טרויאני בלבד, והם מתהדרים בה בדיוק עבור כך: להשמיד את היהודים ואת מדינת ישראל) - והנה אפילו במדינת ישראל נופלים פעם אחר פעם בפח. איני יודע אם בארץ זו שנאה עצמית, חוסר הבנת הנקרא (קרי חוסר ידע משווע, דבר מוזר בפני עצמו, כי ישראלים בארץ נראה שיודעים הכל יותר טוב מכולם) או עיוורון מוחלט בשל שיגעון "רק לא ביבי" (לכן כל מי שתוקף אותו יבורך, גם אם זה ג'ורג' סורוס שהתקופה היפה בחייו הייתה שלטונו של אדולף היטלר).

מדוע אנחנו היהודים נמשכים ונצמדים דווקא לכל מה שמוביל לטמיון איני יודע, אך התופעה כה נפוצה שקשה למצוא אוהבים-של-אמת ומגינים-בחירוף-נפש של מדינת ישראל בקרב היהודים והישראלים בארצות הברית. איפה ניתן למצוא עוד אנשים כמו עטרה מונד זכרונה לברכה? (עטרה נפטרה בתשעה ביולי, 2009, לאחר שנפלה במדרגות בין קומת הקרקע והקומה הראשונה בביתה ושברה את מפרקתה.) כפי שכתב נתן יונתן והלחין ושר שלמה ארצי: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות".