80 שנה ל"ועידת צביה"

בימים אלה מציינים 80 שנה ל"ועידת צביה" - ועידת הקיבוץ המאוחד, הט"ו שנערכה בקיבוץ יגור בין 7 ל-13 ביוני 1946 והפכה לאחד האירועים המכוננים בתולדות היישוב העברי. לוועידה הגיעו כמה מאות צירים ואלפי אורחים מכל רחבי הארץ. היא נפתחה בטקס חגיגי שבו נשא דברים מנהיג הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין, ואירועיה התקיימו באוהל ענק שהוקם למרגלות הכרמל.

אולם יותר מכל נחרתה הוועידה בזכות אישה אחת - צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, שעלתה לארץ ישראל שבועות ספורים קודם לכן. במשך יומיים מסרה לובטקין עדות מצמררת ממקור ראשון על חיי היהודים בגטאות, פעילות המחתרות, מרד גטו ורשה ופשעי ההשמדה שביצעו הנאצים ביהודי אירופה. אלפי המשתתפים האזינו לדבריה רתוקים בדממה מוחלטת. לראשונה קיבלו השמועות והדיווחים שהגיעו מאירופה במהלך המלחמה פנים, קול ועדות חיה. הייתה זו העדות הציבורית המקיפה והמשמעותית ביותר שנשמעה עד אז בארץ ישראל מפי אחת ממנהיגות ההתנגדות היהודית, שחוותה את האירועים על בשרה.

עדותה הותירה רושם עמוק על היישוב העברי, שהיה צמא להבין את ממדי החורבן. באותם ימים נאבק היישוב במדיניות "הספר הלבן" של שלטון המנדט הבריטי, שהגבילה את עלייתם של ניצולי השואה. אנשי ארכיון לוחמי הגטאות מספרים כי עדותה של לובטקין המחישה לציבור את גודל האסון, חיזקה את תחושת הדחיפות במאבק לפתיחת שערי הארץ בפני שארית הפליטה והעניקה משנה תוקף לרעיון הקמת מדינה יהודית שתשמש בית בטוח לעם היהודי. נאומה של לובטקין הפך במהרה לאחד האירועים הציבוריים המכוננים של התקופה, והוועידה כולה נחרתה בזיכרון הלאומי בשם שבו היא מוכרת עד היום - "ועידת צביה". לובטקין תיארה בעדותה את חיי היהודים בגטאות, את מאבקם ואת רוח ההתנגדות, אך נמנעה מלמתוח בפומבי ביקורת על הסיוע המועט שהעניק היישוב למחתרות בתקופת השואה - ביקורת שהעלתה לא אחת בהתכתבויות פרטיות, ככל הנראה לבקשת הנהגת הקיבוץ המאוחד.

ממנהיגת תנועת הנוער למנהיגות המרד

צביה לובטקין נולדה ב-9 בנובמבר 1914 בעיירה ביטן שבאזור סלונים, אז בפולין וכיום בבלארוס, למשפחה יהודית מסורתית. כבר בנעוריה הצטרפה לתנועת "דרור" ובהמשך הפכה לאחת ממנהיגות תנועת "החלוץ" בפולין. בשנת 1938 עברה לוורשה וריכזה את פעילות ההכשרות של התנועה. ערב מלחמת העולם השנייה השתתפה כצירה בקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה. למרות שניתנה לה האפשרות לעלות לארץ ישראל, בחרה לשוב לפולין ולהישאר לצד חבריה וחניכיה. עם הכיבוש הנאצי הייתה לובטקין בין מנהיגי תנועת "דרור" במחתרת. בגטו ורשה עסקה בארגון ההתנגדות, בהעברת מידע ובהקמת מערך הקשר בין קבוצות הלחימה. בשנת 1942 הייתה בין מקימי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), הגוף שהוביל את ההתנגדות המזוינת בגטו.

בלב מרד גטו ורשה

כאשר פרץ מרד גטו ורשה באפריל 1943 הייתה לובטקין בין המפקדים והלוחמים. היא עברה בין עמדות הקרב, עודדה את הלוחמים ושמרה על הקשר בין יחידות המחתרת. לאחר נפילת מפקדת הארגון היהודי הלוחם בבונקר ברחוב מילא 18 נמנתה עם קומץ המנהיגים ששרדו, והייתה שותפה להחלטה הדרמטית לחלץ את שרידי הלוחמים דרך תעלות הביוב אל מחוץ לגטו.

מ"נהרגה במרד" אל במת ההיסטוריה

במהלך המלחמה נפוצו בארץ ידיעות שלפיהן נהרגה לובטקין במרד גטו ורשה. ביוני 1943 אף פרסם העיתון "דבר" כי נספתה בקרבות. הידיעה זעזעה את היישוב, נערכו לזכרה אזכרות, והמשורר נתן אלתרמן הקדיש לה את השיר "נערה עברייה". רק לאחר המלחמה התברר כי שרדה. כאשר עלתה לארץ ישראל במאי 1946 התקבלה בהתרגשות עצומה. הנהגת היישוב הזמינה אותה למסור דיווחים על ממדי החורבן באירופה, והיא נפגשה עם בכירי ההנהגה, בהם יצחק טבנקין ויצחק שדה. כעבור ימים ספורים בלבד נשאה את עדותה ההיסטורית בוועידת הקיבוץ המאוחד ביגור ביוני 1946.

מהעדות להנצחה

בסוף שנת 1946 השתתפה בקונגרס הציוני ה-22 בבזל כנציגת אחדות העבודה. דוד בן-גוריון העניק לה את הכבוד לפתוח את דיוני הקונגרס ואף כינה אותה באופן סמלי "יושבת-ראש הקונגרס". באותה שנה נישאה בבזל ליצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי אי"ל-ארגון הלוחמים היהודים ושותפה להנהגת המרד. באפריל 1947 עלה גם צוקרמן לישראל, והשניים התגוררו תחילה בקיבוץ יגור. לבני הזוג נולדו שני ילדים: שמעון ויעל, וביתם הפך מוקד עלייה לרגל לניצולי שואה, לחברי תנועות הנוער ולאנשי ציבור.

באותה תקופה החלה לובטקין לקדם את אחד ממפעלי חייה - הקמת קיבוץ לוחמי הגטאות, שישמש בית ללוחמי המחתרות ולניצולי השואה וגם אתר הנצחה לחבריהם שנרצחו. הקיבוץ הוקם בגליל המערבי, ולובטקין נמנתה עם מנהיגיו מראשית הדרך ואף כיהנה שלוש פעמים כמזכירת הקיבוץ. יחד עם צוקרמן הובילה גם את הקמת בית לוחמי הגטאות - מהמוסדות הראשונים והחשובים בישראל לחקר השואה, הגבורה והמרד.

עדות שהפכה לנכס לאומי

בשנות החמישים והשישים הייתה לובטקין מהקולות המרכזיים בעיצוב זיכרון השואה בישראל. היא וצוקרמן התנגדו להסכם השילומים עם גרמניה המערבית, אך לאחר אישורו עודדו את חברי קיבוצם לממש את זכאותם ולהעמיד את הכספים לרשות המשק המשותף. בשנת 1961 הייתה מן העדים הבולטים במשפט אדולף אייכמן. עדותה לא התמקדה רק בהוכחת אשמתו של הנאשם, אלא הציגה בפני העולם את סיפור ההתנגדות היהודית ואת גבורת הלוחמים בגטאות.

לאורך השנים מילאה שורה של תפקידים ציבוריים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אחדות העבודה והסוכנות היהודית, והייתה מועמדת לכנסת. לאחר מלחמת ששת הימים נמנתה עם החותמים על אמנת התנועה למען ארץ ישראל השלמה, אך גם הדגישה כי שאיפתה העמוקה היא לשלום, אף שהטילה ספק באפשרות להשיגו באמצעות ויתורים חד-צדדיים. בשנת 1976 חלתה בסרטן. בימיה האחרונים השלימה את עריכת ספר זיכרונותיה, "בימי כיליון ומרד", וביקשה שיפורסם רק לאחר מותה. צביה לובטקין הלכה לעולמה ב-11 ביולי 1978 ונקברה בבית העלמין של קיבוץ לוחמי הגטאות. על מצבתה נחקקה בפשטות מילה אחת - "צביה".

מורשת חייה

על שמה של לובטקין מונצח ביישוב מעלה צביה, ברחובות, במוסדות חינוך ובאתרי הנצחה ברחבי הארץ. דמותה ממשיכה לסמל אומץ לב, מנהיגות ואחריות ציבורית - ואת יכולתו של האדם לעמוד מול הרוע גם בשעות החשוכות ביותר. מורשתה ממשיכה גם בדורות הבאים: נכדתם של צביה לובטקין ויצחק צוקרמן, רוני צוקרמן, הייתה לאישה הראשונה שסיימה את קורס הטיס של חיל-האוויר הישראלי במגמת קרב.