78 שנה להפצצת ראשון לציון

ב-3 ביוני 1948, כשבועיים בלבד לאחר קום המדינה, הפכה ראשון לציון לזירת הפצצה קטלנית של חיל-האוויר המצרי. 25 בני אדם - אזרחים וחיילים - נהרגו, ובהם אב ובנו. עשרות נפצעו, ונזק רב נגרם למרכז המושבה הוותיק למרות חומרת האירוע, והאסון הכבד הוא נותר במשך שנים רבות כמעט נשכח מהזיכרון הציבורי. בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, בין מאי ליולי 1948, ביצעו חילות האוויר של מצרים, עירק וסוריה שורה של הפצצות על יישובים שונים ברחבי הארץ. ההפצצות מהאוויר בוצעו גם על-ידי מטוסי דקוטה מצריים וגם על-ידי מפציצים עירקיים וגם מטוסים סוריים נטלו חלק בהפצצות. באותם ימים היה חיל-האוויר הישראלי בראשית דרכו, ללא עליונות אווירית, ומטוסי מדינות ערב פעלו כמעט ללא הפרעה והכו ביישובים אזרחיים ברחבי המדינה הצעירה. הפציצו למעשה מתי ואיפה שרצו, לעיתים בתיאום ביניהן.

מתקפה אווירית על המושבה

ביום חמישי, 3 ביוני 1948, סמוך לשעה 11:30 בבוקר, הגיחו שני מטוסים מצריים בגובה נמוך מעל שמי ראשון לציון. המטוסים הטילו פצצות וירו במקלעים לעבר מרכז המושבה, בעיקר באזור הרחובות רוטשילד והרצל ובסמוך לתחנה המרכזית הישנה. עיקר הפגיעה היה בצומת הרחובות רוטשילד והרצל - אז ליבה הפועם של המושבה. בהפצצה נהרגו כ-25 בני אדם - תושבים וחיילים - ועשרות נוספים נפצעו. חלק מההרוגים היו ילדים שיצאו מבית הספר או המתינו בתור לחנות ממתקים. ההתקפה התרחשה בשעה שבה תלמידים רבים היו בדרכם הביתה לארוחת הצהריים. עוצמת הפגיעה הייתה כה קשה, עד שמחסן סמוך הוסב לבית חולים מאולתר כדי לקלוט את עשרות הפצועים. מגן דוד אדום התקשה להתמודד עם מספר הנפגעים, וחלק מההרוגים לא זוהו במשך ימים בשל מצב גופותיהם. על-פי עדויות, אחת הפצצות נפלה סמוך לגן ילדים ליד בית העם. למרבה המזל, עץ פיקוס גדול ותעלת מגן שבה הסתתרו הילדים מנעו אסון כבד עוד יותר.

המטוסים שבו מתל אביב

לפי העדויות, המטוסים שהפציצו את ראשון לציון תקפו קודם לכן גם את תל אביב. בדרכם חזרה דרומה למצרים, השליכו את מטען הפצצות שנותר מעל ראשון לציון. תושבי המושבה, שלא היו מורגלים בהפצצות מן האוויר, הופתעו לחלוטין. חלקם אף יצאו לרחובות ולחלונות כדי לצפות במטוסים, מבלי להבין את הסכנה. אחת הפצצות פגעה פגיעה ישירה בג'יפ צבאי שעמד סמוך לצומת המרכזי, וכל ארבעת חייליו נהרגו. לאחר ההפצצה סייר ראש מועצת ראשון לציון, ד"ר אליקום אוסטשינסקי, באזור הפגיעה יחד עם עיתונאים מהארץ ומחו"ל. באחת הידיעות שפורסמו בעיתוני התקופה צוטט אוסטשינסקי באומרו כי לדעתו "לא טייסים מצריים ביצעו את ההפצצה, משום שפגעו במטרות בדיוק רב מדי". עוד הציג אוסטשינסקי לעיתונאים רסיסי פצצות שעליהם הופיעו סימונים באנגלית - פרט שעורר באותם ימים עניין רב.

הפצצה נוספת כעבור שבוע

שישה ימים בלבד לאחר מכן, ב-9 ביוני 1948, שבה ראשון לציון להיות יעד לתקיפה אווירית. מטוס אויב צלל לעבר המושבה, ירה ממקלעיו והטיל מספר פצצות. אישה אחת נהרגה, ובתים נוספים נפגעו. באותה עת הייתה ראשון לציון סמוכה יחסית לקו החזית הדרומי. לאחר פלישת הצבא המצרי נעצר הכוח המצרי באזור אשדוד, כ-12 קילומטרים בלבד מדרום למושבה. רבים מתושביה שירתו באותה עת בחזית, בעיקר במסגרת חטיבת גבעתי.

ההנצחה והזיכרון ההיסטורי

במשך עשרות שנים האירוע כמעט ולא זכה לתשומת לב ציבורית. למרות שמדובר באחד מאסונות העורף הקשים ביותר בראשית מלחמת העצמאות. במשך שנים נדחק סיפורה של ההפצצה על ראשון לציון לשולי הזיכרון ההיסטורי. רק בשנת 1996 הוקמה ב"גן המושבה" בראשון לציון, סמוך למקום שבו נפלו הפצצות, אנדרטה לזכר קורבנות ההפצצה. האנדרטה כוללת שני עמודי אבן ומעליהם שלוש פצצות המדמות את הפצצות שהוטלו מן המטוסים המצריים. בין העמודים נקבע לוח ברונזה הנושא את סיפור ההפצצה ואת שמותיהם של 25 הרוגים. בין הרוגי הפצצת ראשון לציון היו איכרים, בעלי מלאכה, רופאה, חיילי פלמ"ח וצה"ל, נערים ונערות, ועולים חדשים לצד בני הדור הראשון של המושבה.

אחד הסיפורים המטלטלים ביותר הוא זה של אשר (אנשל) מיצמכר ובנו יצחק, בן 16 בלבד, שנהרגו יחד באותה הפצצה. יוכבד "יוחקה" סולימן נהרגה כחודש בלבד לפני חתונתה המתוכננת. ד"ר מיה רוזנברג, רופאת המושבה, יצאה להגיש עזרה לפצועים - ונהרגה במהלך מילוי שליחותה. גם לוחמי פלמ"ח וצה"ל, שעברו במקרה בראשון לציון בדרכם למשימות מבצעיות, מצאו את מותם בהפצצה. שמותיהם חקוקים כיום על האנדרטה בגן המושבה, אולם במשך עשרות שנים נותר סיפורה של ההפצצה בשולי הזיכרון הלאומי, אף שמדובר באחד מאסונות העורף הקשים ביותר בראשית מלחמת העצמאות.

25 ההרוגים

להלן 25 ההרוגים המונצחים באנדרטה לזכר קורבנות ההפצצה בגן המושבה. המידע על אודותיהם מבוסס על אתר "יזכור" של משרד הביטחון ועל האתר הממלכתי "לעד", המנציח את אזרחי ישראל שנפלו בפעולות איבה.

שמואל אריה (1877-1948) - עלה ארצה מבולגריה בילדותו והתיישב תחילה בירושלים ובהמשך בראשון לציון. היה איכר וחרש ברזל, עיבד את אדמתו והפעיל בית מלאכה לתיקון כלי עבודה חקלאיים. נהרג בדרכו לפרדסו.

אהרון אליעזר ברינקר (1909-1948) - עלה מפולין בשנת 1934, התיישב בראשון לציון ועבד ביקב. הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים.

יואכים בדריאן (1909-1948) - התגורר בראשון לציון עם רעייתו ועבד במחנה סרפנד (צריפין). נהרג ברחובה הראשי של המושבה.

מרדכי ברטשניידר (1915-1948) - עלה מרומניה לאחר השואה, עבד כטכנאי רדיו והתגייס לצה"ל. נפצע בהפצצה ומת מפצעיו כחודש וחצי לאחר מכן.

גמליאל (ג'מיל) דבח (1933-1948) - עלה מסוריה עם משפחתו בילדותו. נהרג בגיל 15 בלבד.

יהודה גוטנשטיין (1925-1948) - בן 23 במותו, מתושבי ראשון לציון.

אילה גלבוע (1930-1948) - לוחמת פלמ"ח מחטיבת "יפתח". בדרכה לבסיס עם שני חבריה נקלעה להפצצה ונהרגה כשהייתה בת 18.

רב"ט ישעיהו (שייקה) זמסקי (1911-1948) - יליד ראשון לציון, איש "ההגנה" ולוחם בצבא הבריטי. נהרג כשיצא להגיש סיוע לנפגעי ההפצצה.

יוכבד זיבלין (1935-1948) - עבדה כתופרת כדי לסייע בפרנסת משפחתה. נהרגה בגיל 13. חודשים ספורים לאחר מכן נפל גם אחיה אהרן בקרב.

אליהו כרובי (1915-1948) - נגר, איש "ההגנה" ומגויס לצה"ל. יצא מהמקלט כדי לבדוק את שלום משפחתו ונפגע מרסיס פצצה.

שרגא פייבל ליבוביץ' (1914-1948) - עלה מפולין, עבד בבית החרושת לקרח בראשון לציון ונהרג סמוך למקום עבודתו.

לינה מרשנר (1882-1948) - בעלת חנות מראשוני תושבי המושבה. הייתה בת 66 במותה.

אשר (אנשל) מיצמכר - עלה מפולין כנער, עבד ביקב ראשון לציון נהרג יחד עם בנו יצחק.

יצחק מיצמכר (1932-1948) - בן 16 בלבד, חבר לח"י, נהרג לצידו של אביו באותה הפצצה.

יוסף מייטליס (1920-1948) - ניצול מלחמת העולם השנייה, עלה ארצה לאחר תקופת מעצר בקפריסין. נהרג כשיצא לרכוש עגלה לבתו התינוקת.

יוכבד "יוחקה" סולימן (1928-1948) - תופרת במקצועה. נהרגה ביציאתה מהמתפרה, חודש בלבד לפני חתונתה.

עובדיה כהן ארזי (1900-1948) - פחח במקצועו, עלה מסוריה והותיר אחריו אישה ו-12 ילדים.

אשר צימלגיסר (1899-1948) - רצען שעלה מפולין והקים בית מלאכה ברחוב רוטשילד. נהרג במקום עבודתו.

אמנון ציגלרויט (1932-1948) - בן 16, חבר "הנוער העובד" וגדודי הנוער של "ההגנה". נהרג בעודו נער.

גדעון קוכמן (קיכלה) (1929-1948) - לוחם פלמ"ח מחטיבת "יפתח". נהרג והוא בן 19 במותו מפגיעת פצצה במכונית שבה נסע.

חנוך קלצקו (1929-1948) - לוחם פלמ"ח שכונה בפי חבריו "ילד הקרבות". נהרג והוא בן 19 עם שלושת חבריו לאחר שג'יפ צבאי נפגע בהפצצה.

ד"ר מיה (מרגטה) רוזנברג - רופאת המושבה ורופאת בית הספר "חביב". נהרגה בעת שהגישה טיפול רפואי לפצועים. בת 49 הייתה במותה.

סגן נחמיה קורט שטיינר (1913-1948) - קצין פלמ"ח, ממפקדי עין גב, נהרג בעת שעבר בראשון לציון בדרכו למשימה. בן 35 היה במותו.

יצחק שמואלביץ (שמואלי) (1929-1948) - לוחם ונהג בפלמ"ח. נהרג בעת שישב מאחורי ההגה של ג'יפ צבאי שנפגע בהפצצה.

חיים וינטר (1919-1948) - שמו מופיע על האנדרטה, אף שנהרג בפעולת איבה נפרדת, ב-18 במאי 1948 כשבועיים לפני ההפצצה