שפת הכפתורים של הזיכרון

רוגל הסבירה למשתתפי ההרצאה המקוונת את הבחירה יוצאת הדופן שלה: "כפתורים זה חפץ אומנות קטן שבא בכל מיני חומרים ובכל מיני טכניקות... זו השפה שלי. כי אם כפתור זה 'יש', אז אם אני רוצה לייצג 'אין' - מה זה יהיה? לולאה, קרע, חתך שמחפש להתחבר. זה גם משהו אופטימי, כי זה עדיין משהו שמחפש כפתור להתחבר אליו". עבורה, הכפתור הוא כלי ביטוי אינסופי. "אני יכולה לבטא כל דבר באמצעות הכפתורים. פשוט כלי נפלא".

פילוסופיית כפית הדבש: פיתוי וזעזוע

האסטרטגיה האמנותית של רוגל, כפי שהוצגה במצגת שליוותה את ההרצאה, מבוססת על ניגוד חריף בין האסתטיקה המושכת לבין התוכן הקשה, מה שהיא מכנה מנגנון של "פיתוי וזעזוע". היא מאמינה שזו הדרך הנכונה לגשת לנושאים טראומטיים: "עם כפית של דבש אפשר להשיג הרבה יותר מאשר עם ליטר של חומץ" הסבירה בשידור. "אני רוצה לקרב אנשים לנושא, אני לא רוצה שזה ייראה קשה. אני רוצה שהם ייגשו, ורק אחר כך אני יכולה לספר להם. ההבדל הזה בין מה שהם חשבו שזה לבין מה שזה באמת - הזעזוע הזה משאיר בהם הרבה יותר". כך למשל ביצירה "תנו לי את ילדיכם - גטו לודז" מה שנראה מרחוק כפרחים צבעוניים מתגלה מקרוב כייצוג של בורות הריגה. "מה שחשבתם בהתחלה שזה פרחים - זה לא. זה ארבעה בורות ביער ז'וחוב שלשם הם הושלכו".

הנצחה משפחתית: היא נשאה את אושוויץ עליה

חלק ניכר מיצירתה של רוגל מוקדש לזיכרון המשפחתי הפרטי שלה, נושא שקיבל משנה תוקף בהרצאה שנערכה על-רקע אירועי "שמחת תורה אלפיים עשרים ושלוש" שהשפיעו עמוקות על עבודתה האחרונה. ביצירה "התקווה מתה אחרונה" היא מנציחה את חמותה, רבקה טאובר (וויס), ששרדה את אושוויץ. "היא נכנסה בשערי אושוויץ ביום הולדת ה-שש עשרה שלה" מספרת רוגל בכאב, "והיא נשאה את אושוויץ עליה כל הזמן, לא משנה איפה היא הייתה". ביצירה זו השתמשה רוגל בשמלה אמיתית של חמותה: "הארבע מאות לולאות האלה זה קרע, שלא משנה כמה תתפרו אותו - יש שם את הצלקת הזאת".

ביצירה אחרת, "קריעה - ברגן בלזן 1945" המוקדשת לסב בעלה שנספה במחנה, השתמשה בחולצת האבלות של בעלה: "הסבא מת בברגן בלזן, וברור שלא היו לו לא תכריכים, לא קריעה ולא שבעה. לכן אמרתי - היצירה הזאת תהפוך להיות ההנצחה שלו... הכפתורים הם רק כפתורי מעילים, שיהיה להם חום אנושי, החום שלא היה להם שם".

לתת קול לזעקה האילמת

רוגל רואה בעבודתה שליחות של מתן קול לקורבנות שהושתקו. ביצירה המטלטלת "הצעקה לבוב 1941" העוסקת בנשים שהושפלו ונטבחו בפוגרום, היא משתמשת בכותונת נשית ובבד טול שחור. "הצעקה שלהם לא נשמעת, אבל אני רוצה להגיד להן שאני שומעת את הצעקה שלהן", אמרה לצופים בהרצאה. היצירה נוצרה מתוך דחף רגשי עמוק: "אם משהו מזעזע אותי - אני עושה יצירה. זו הדרך שלי לטפל בדברים המזעזעים". ביצירה "חיבוק אחרון" המבוססת על תצלום של אם מחבקת את בנה לפני הוצאתם להורג, היא מבקשת להעניק זהות לילדים האנונימיים: "אני שמה לו זיכרון קטן. אני לא יודעת את השם שלו ואני לא יודעת מה קרה לו, אבל אני רוצה להגיד לו שאכפת לי ממנו".

היופי הוא בדו-שיח

ההרצאה הועברה בפורמט מקוון שאפשר לצופים מכל רחבי הארץ להשתתף ולשאול שאלות, פורמט שתאם את תפיסת עולמה של רוגל הרואה באמנות בסיס לדיאלוג חי. עבורה, כל כפתור שנבחר וכל תפר שנתפר ידנית הם חלק מתיקון עולם ומניסיון להעניק רוך וחמלה למקומות שבהם הם נפקדו. כפי שסיכמה את דבריה בערב זה: "היופי הוא שנוצרת אינטראקציה עם הקהל, דו-שיח, שאחר כך הסיפור עצמו משתנה ופותר תעלומות לאנשים אחרים.