72 שנים ל"אסון מעגן" - עצרת זיכרון שהפכה לאסון

עצרת ההנצחה לצנחן פרץ גולדשטיין, שנערכה בקיבוץ מעגן ביולי 1954, הפכה בתוך דקות לטרגדיה לאומית לאחר שמטוס קל התרסק אל תוך הקהל. 17 בני אדם נהרגו, עשרות נפצעו – ושאלות קשות על האחריות לאסון ממשיכות ללוות את הפרשה גם כעבור יותר משבעה עשורים. ב-29 ביולי 1954, בשעת ערב קיצית, הפכה עצרת זיכרון בקיבוץ מעגן שעל שפת הכנרת לאחד האסונות האזרחיים הקשים והטראומטיים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

מטוס קל מסוג "פייפר", שנועד להצניח איגרת ברכה מעל משתתפי הטקס, התרסק אל תוך הקהל. 17 בני אדם נהרגו, 25 נפצעו, והאירוע נחרת בזיכרון הלאומי כ"אסון מעגן". גם בחלוף יותר משבעה עשורים ממשיכות נסיבות האסון לעורר שאלות. לאורך השנים נטען כי חקירת האירוע לא מיצתה את האחריות של כלל הגורמים המעורבים, כי מסמכים נעלמו במהלך החקירה, וכי חרף המסקנות החמורות על מחדלי בטיחות – איש לא הורשע באחריות לאסון.

עצרת לזכר הצנחן פרץ גולדשטיין

העצרת נערכה לרגל חנוכת האנדרטה לזכרו של הצנחן פרץ גולדשטיין, מחברי הגרעין המייסד של קיבוץ מעגן ואחד מ-37 הצנחנים הארץ-ישראלים שנשלחו לאירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה במטרה לסייע ליהודים ולהשתלב בפעילות בעלות הברית. גולדשטיין נתפס בידי הגרמנים, וככל הנראה הוצא להורג בשנת 1945.

כ-2,500 בני אדם השתתפו בטקס, בהם ראש הממשלה משה שרת, מזכ"ל ההסתדרות מרדכי נמיר, שרים, חברי כנסת, יגאל אלון, טדי קולק, צנחני היישוב ששבו מאירופה, בני משפחות הנופלים, ראשי ההתיישבות העובדת, קציני צה"ל ואורחים מכל רחבי הארץ.
בין המשתתפים היו גם סימן-טוב גאנה, מעוטר עיטור הגבורה ממלחמת העצמאות, וקתרינה סנש, אמה של חנה סנש. לרגל האירוע הופעל קו אוטובוסים מיוחד מטבריה למעגן.

מטס שלא היה אמור להסתיים באסון

מארגני הטקס ביקשו מצה"ל לקיים מטס של חיל-האוויר מעל העצרת, אולם הבקשה נדחתה. במקומה נרתם קלוב התעופה לישראל, שהציע לבצע מטס ראווה שבמהלכו יוצנח גליל ובו איגרת ברכה מנשיא המדינה. העצרת נפתחה סמוך לשעה שבע בערב. ראש הממשלה משה שרת ורעייתו ישבו בשורה הראשונה. משמר כבוד של הצנחנים, בפיקודו של סגן שמחה לוי, ניצב ליד האנדרטה. תזמורת צה"ל ניגנה את "התקווה", החיילת דליה פרידלנד – שלימים הפכה לשחקנית וזמרת מוכרת – הקריאה את תפילת "יזכור", ולאחר מכן הסיר יוסף גולדשטיין, אביו של פרץ, את הלוט מעל האנדרטה. בני המשפחה הניחו זרי פרחים למרגלותיה.

זמן קצר לאחר מכן הופיעו בשמי מעגן שני מטוסי "פייפר" של קלוב התעופה לישראל. מאות המשתתפים הרימו את עיניהם אל השמיים, מבלי לדעת שבתוך דקות יהפוך המפגן האווירי לאסון. באחד המטוסים הטיס גד גוטמן, ולצדו נוסעת ש. ששמה המלא לא פורסם. את המטוס השני הטיס אורי גלין, יוצא הפלמ"ח, אלוף ישראל בזריקת דיסקוס ונציג המדינה באולימפיאדת הלסינקי 1952. לצדו ישב אבשלום סטרוד, נציג קלוב התעופה, שלימים נמנה עם מראשוני צלמי הטלוויזיה הישראלית.

ההתרסקות

בעת הצנחת גליל המתכת ובו איגרת הברכה שאליו חובר מצנח קטן, הסתבכו חוטי המצנח בגלגל או בכנף המטוס, והגליל ובה האיגרת לא השתחרר. גלין ניסה לשחרר את האיגרת באמצעות כמה יעפים נוספים. בשלב מסוים פתח את דלת המטוס, הוציא את פלג גופו העליון החוצה בניסיון לחלץ את הגליל, וביקש מאבשלום סטרוד – שלא היה טייס – להחזיק בהגאי המטוס. במהלך התמרון איבד המטוס גובה. לאחר שהאיגרת השתחררה לבסוף, המשיך המטוס בטיסה נמוכה במיוחד. כנפו פגעה בסגן שמחה לוי, שנהרג במקום, ולאחר מכן התרסק המטוס אל מרכז הקהל. המנוע המשיך לפעול והמדחף הסתובב בעוצמה, ופגע באנשים נוספים. בתוך שניות הפכה רחבת הטקס לזירת אסון.

כאוס וחילוץ

ראש הממשלה משה שרת, שישב מטרים ספורים ממקום ההתרסקות, ניצל בנס. מחשש להתלקחות מכל הדלק הוכרז על פינוי מיידי, וההמונים נמלטו בבהלה. רופאים, אחיות ואנשי צוות רפואי שנכחו במקום העניקו טיפול ראשוני לפצועים, שפונו למרפאת הקיבוץ ומשם לבית החולים שוויצר בטבריה. חלקם מתו בדרך או זמן קצר לאחר שהגיעו לבית החולים. שדר קול ישראל, יעקב בן-הרצל, שנכח במקום והקליט את הטקס, סיפר לי לימים בראיון עימו כי ניצל בנס לאחר שישב סמוך למקום ההתרסקות.

בין ההרוגים

באסון נהרגו 17 בני אדם, בהם דמויות בולטות בהתיישבות ובחברה הישראלית. בין ההרוגים היו בן-ציון ישראלי; דניאל ועפרה סרני; אנשי החינוך שמואל (מוליה) ורחל זהרהרי; אליהו שומרוני; ציפורה כסה; סגן שמחה לוי; וכן ארבעה מצנחני היישוב ששרדו את שליחותם באירופה אך נהרגו דווקא בארץ – דב הררי (ברגר), אריה אורני (פיכמן), ליובה גוקובסקי-אחישר ושלום פינצי. האסון פגע קשות גם בקיבוצים מעגן ואפיקים, שאיבדו אחדים מחבריהם ובני משפחותיהם.

ועדת החקירה

למחרת האסון הורה ראש הממשלה משה שרת על הקמת ועדת חקירה ציבורית בראשות יזהר הררי, ובהשתתפות אל"ם יצחק פונדק ועמנואל צור. הוועדה קבעה כי הטייס אורי גלין פעל בפזיזות, בקלות ראש ובחוסר אחריות, וכי הטיסה בוצעה תוך הפרת כללי בטיחות בסיסיים. בדוח נכתב כי "בארגון ובביצוע הצנחת האיגרת טיפלו אנשים רבים בפזיזות, בקלות ראש, בחוסר אחריות ובחריגה מתפקידם ומתחום ידיעתם", וכן כי "קשה למצוא מקרה יותר מדאיב של אסון ללא צורך וללא תכלית".עוד נמתחה ביקורת על קלוב התעופה לישראל, שביצע את המפגן ללא הרישיון הנדרש.

גלין הועמד לדין באשמת גרימת מוות ברשלנות. להגנתו טען כי כיסי אוויר וכשל במנוע גרמו לאובדן גובה פתאומי. לאחר שמיעת עדי התביעה המליץ בית המשפט להפסיק את ההליך מחמת היעדר ראיות מספיקות להוכחת אחריות פלילית. היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, אימץ את ההמלצה והתיק נסגר. כך, למעשה, איש לא הורשע באחריות לאסון.

חייו של אורי גלין לאחר האסון

בשנת 1956, שנתיים לאחר האסון, עזב גלין את ישראל. הוא למד רפואה בארצות הברית, לימד באוניברסיטת ברקלי, ובהמשך בתחילת שנות ה-70 נמנה עם מקימי בית הספר לרפואה בחיפה. בשנת 1984 שב לישראל ועמד במשך כ-17 שנים בראש המחלקה לאנטומיה במכללת זינמן שבמכון וינגייט. גם לאחר פרישתו המשיך להרצות ברחבי הארץ עד גיל 87.אורי גלין נפטר באפריל 2021, בגיל 92.

שאלות שנותרו פתוחות

במהלך השנים פורסמו תחקירים, ובהם גם תחקיר מקיף בעיתון הארץ, שהעלו טענות שלפיהן החקירה לא מיצתה את מלוא האחריות של כלל המעורבים בארגון הטקס ובאישור המפגן האווירי. עוד נטען כי מסמכים ועדויות לא נבחנו במלואם וכי נשקלה האפשרות להרחיב את החקירה לגורמים נוספים. טענות אלה לא הביאו לפתיחת ההליך מחדש, אולם הן ממשיכות ללוות את הדיון הציבורי סביב אסון מעגן גם כיום.

ההנצחה

משרד הביטחון לא הכיר באחריות המדינה לאסון, ומשפחות ההרוגים והפצועים קיבלו פיצוי חד-פעמי שהוגדר בזמנו כ"תשלום חסד". בקיבוץ מעגן הוקם "בית הצנחן", המשמש מרכז הנצחה לצנחני היישוב ולנספי אסון מעגן. במקום מוצגות תערוכות על שליחות הצנחנים באירופה, על תולדות הקיבוץ ועל אחד האסונות האזרחיים הכואבים בתולדות מדינת ישראל.