פרידה - מוות, גסיסה, חיים ומה שביניהם

בגיל צעיר מאוד נחשפתי לנושא המוות. זה היה משהו רחוק ממני, נוגע לא נוגע. זה החל בתנ"ך, הסיפור על קיין והבל, עבר להגר וישמעאל ולסיפור המקראי על משה רבנו אשר ראה איש מצרי מכה איש עברי והרגו... לימים, נגעתי במוות ברמ"ח אבריי; נפרדתי מאנשים שחיו עמי, מאוד משמעותיים בחיי - מלחמות, אבל, כעס, שנאה והרבה כאב. ככל שאני מתבגרת אני נוגעת במוות על רבות מצורותיו וצרותיו, מלווה אנשים הקרובים לליבי, נוגעת ומהרהרת בו.

היום נפרד אורן נהרי ממאזיניו ברשת ב'. אורן נהרי, יליד 1955, היה ממייסדי "רואים עולם" ובהמשך היה מעורב ב"גלובס". במשך עשרות שנים היה אחד הקולות המזוהים עם חדשות החוץ בישראל. ב-2026 חשף נהרי כי הוא חולה ב-ALS (ניוון שרירים). הוא סיפר שהמחלה מתקדמת במהירות, שהחלה בגפיים, וכי הוא כבר נעזר בהליכון. הוא דיבר גם על משמעות המחלה ועל הפחד שלא יזכה לראות את נכדיו גדלים.

לאחרונה קרו עוד שני דברים משמעותיים בחיי: כשחקנית, שיחקתי אנשים שמאסו בחייהם, בעיקר בשל מחלות, וביקשו לסיים את חייהם - "סוף חיים". קיבלתי את ספר השירה הנפלא של המשורר אביחי קמחי, "ללכת למקום אחר", אשר גם הוא דן במספר נושאים, וביניהם מחלתו. בפתח ספרו אביחי כותב: "כָּל יֵשׁוּתִי הִיא אַתְּ מִשְׁפַּחְתֵּנוּ הַשִּׁירָה וְהַיָּם". על קמחי, שירתו ואהבתו אספר בהזדמנות אחרת.

אינני פסיכולוגית בהכשרתי, והכתיבה כאן עבורי היא בגדר ריפוי - רגיעה - בריחה - היאחזות בחיים. לצערי, בשל כישלון גופי, אני נוגעת בשאלות קיומיות אלו (בוודאי כמו רבים אחרים), מהרהרת בהן, הודפת, פוחדת, צוחקת, עצובה, מתמרדת - גם כשהגוף אומר לעצור, מתכחשת, משקרת לעצמי, מנסה להמשיך הלאה. יש רגעים שבהם אין לי את הזכות לבחור, החיים משתנים. החיים אינם מבקשים מאתנו לבחור, הם כופים עלי שינוי - כמו נפילה, טיפולים בבתי חולים, כדורים המשנים את גופנו ואת אורח חיינו.

כידוע, מחלה קשה יכולה להגיע אל אדם שהיה פעיל, יוצר, עובד, מדבר, כותב, נוסע, מתכנן את העתיד - ולפתע להעמיד מולו מציאות אחרת. הגוף כבר אינו משתף פעולה כפי שהיה. פעולות פשוטות נעשות קשות, ולעיתים מגיעה גם הפרידה מן העבודה, מן התפקיד ומן המקום שבו האדם הרגיש שהוא נחוץ. הסיפור של העיתונאי אורן נהרי כואב, ועורר בי את השאלה ביתר עוצמה. מאחוריו היו שנים של עבודה, ידע, כתיבה ופרשנות. ואז מגיעה המחלה, משנה לא רק את הגוף, אלא גם את האפשרות להמשיך במסלול המקצועי שהיה חלק משמעותי כל כך מחייו.

אנחנו נוטים לזהות אנשים באמצעות מה שהם עושים - צייר, סופר, פוליטיקאי, רופא וכו'. פתאום אין לנו עתיד ללא ההגדרות האלו. מה קורה לחולה שהמקצוע שלו הוא כל חייו? הידע והכישרון שלו באים לידי ביטוי, ופתאום החולה מרגיש חסר ערך ומקפל את חייו כשבלול - החיים משנים את הכללים. זה שינוי נפשי עמוק. הראש רוצה והגוף כבר אינו יכול. "אני כבר לא שווה!" החברה ממשיכה בעיסוקיה היומיים. ומה קורה לנפש?

אולי זהו אחד המבחנים הקשים ביותר שאדם יכול לעבור: לגלות שהערך שלו אינו מסתיים במקום שבו מסתיימת היכולת שלו לעבוד. אבל היכולת לאהוב, לחשוב, להתעניין, להתרגש ולהשפיע על אחרים אינה נמדדת במספר הצעדים שהאדם מסוגל ללכת. לנפש קשה.
ואז מגיע: פחד. כעס על העתיד שלא יהיה. נהרי עצמו דיבר על הצער הגדול שלו על הזמן שאולי לא יהיה לו עם אשתו ועם נכדיו הצעירים. צריך לחפש משמעויות אחרות בחיים, עוד כשהכול נפלא ונוצץ, אך לצערנו אין אנו עוצרים בשלב מוקדם לטפל בנושא.

יש ימים של כוח ויש ימים של חולשה. יש רגעים של השלמה ויש רגעים של פחד. יש רצון להילחם ויש רצון פשוט לנוח. הזכות להיות אנושי חשובה לא פחות מהחובה להיות אופטימי. ומה אנחנו יכולים לעשות? להישאר חבריו. להיות איתו, לקחת אותו, לשתף אותו בכל מה שקורה לנו וכך הוא יוכל להרגיש שווה, לצחוק איתו, להקשיב. לדבר איתו על ספרים, על חדשות, על קולנוע, על היסטוריה, על החיים. אולי הדבר החשוב ביותר הוא להמשיך לראות את האדם שהיה ועודנו.

ומה הסיפור הזה אומר על כולנו? מה עם תכנון החיים? מה אם המילה "אחר כך".... כולנו אומרים "אחר כך". אחר כך אטייל. אחר כך אכתוב. אחר כך אפגוש את החברים. אחר כך אהיה יותר עם המשפחה. ה"אחר כך" אינו מובטח. וזו אולי אינה סיבה לפחד, אלא אולי סיבה להיות נוכחים יותר בהווה. ולבסוף.... בתום התוכנית נבחר "שיר סיום", שירה של חוה אלברשטיין, למילים מאנוס חאג'ידאקיס.

"שיר סיום" שכתבתי

הצרצרים בקיץ שרים להם......

היו שלום בינתיים, אחים שלי
מחר יאיר השחר לכם ולי....
עכשיו קטיפה שחורה נפרשת על העיר
עכשיו אפשר שלום לומר ולהיפרד בשיר......

לי לא אכפת, לי דווקא די נעים....."