נתניהו והטור

נתניהו ניהל את המלחמה עד כה באופן טורי: קודם עזה, אחר כך לבנון, ואז אירן. בדומה, הוא פועל עכשיו במישור הפוליטי: קודם הרשימה, אחר כך הגוש, אחר כך להביס את איזנקוט, ואז לנצח את אירן. הסרטון שבו נתניהו מזמין את הכריש אורן דוברונסקי להצטרף לליכוד הוא סרטון טוב ואפקטיבי. להבדיל מהסרטונים המתאמצים של ארדן ומהסרטונים חסרי המעוף של איזנקוט ובנט, כאן רואים שני אנשים שיש ביניהם הערכה הדדית גדולה, מדברים בצורה חיננית, זורמת ובעיקר לא מתאמצת, בפורמט חביב של פודקאסט.

כמו במלחמה, נתניהו עובד בצורה טורית. כרגע הוא ממוקד ברשימת הליכוד. הוא משקיע שם אנרגיות עצומות כדי להנדס רשימה שתהיה אטרקטיבית מספיק. לאחר הפריימריז ב-17 לחודש הוא יתפנה להנדס את הגוש עד 7 בספטמבר, מועד הגשת הרשימות. כי נתניהו תופס את גוש הימין קצת כמו המפלגה הרפובליקנית: פחות חשוב לו הגודל היחסי של כל מפלגה, ויותר חשובה לו הנאמנות לגוש. המבנה הגושי הזה אפקטיבי מאוד מבחינה פוליטית, וזו בעיניי ההברקה הפוליטית המשמעותית ביותר של נתניהו מאז בחירות 2015.

אבל בניית הרשימה והגוש היא רק השלב הראשון. נתניהו יודע היטב עד כמה חשובה ההצלחה בבחירות האלה למורשת שלו. כמי שכל חייו הפוליטיים התריע מפני אירן, הוא חייב לסגור את הסיפור האירני לאחר בחירות האמצע בארצות הברית. כי למרות העיכובים, ולמרות עונת המלפפונים הנוכחית בסאגת המלחמה באירן, נתניהו חייב לסגור את הפינה הקריטית הזו. וגולת הכותרת תהיה כמובן נפילת המשטר האירני. גופמן צדק כשהדיח את האחראים לתוכנית הכושלת והלא רצינית להפלת המשטר במסגרת המוסד. צריך להשקיע מחשבה רבה ותכנון מדוקדק כדי להשיג מטרה קריטית כזו. צריך גם לחדש חימושים ולבסס מחדש את הברית עם האמריקנים, והפעם על בסיס מודיעין מדויק ועל יסוד תוכנית רצינית.

כי הזמן הוא נשק. ונתניהו יודע היטב שהוא צריך להשלים את מה שתהיה, ככל הנראה, הקדנציה האחרונה שלו בכך שיפיל את המשטר האירני, ובכך יחנוק את חיזבאללה ואת חמאס. נכון, אף פעם אין ואקום, ולחלל הזה ייכנסו הטורקים עם ברית סונית. אבל ישראל תוכל אז להיכנס למשחק הזה מעמדה חזקה הרבה יותר. נדמה לי שרוב אזרחי מדינת ישראל מבינים שאיזנקוט איננו האדם שישראל צריכה כדי להוביל את השלב הבא. עד כה הוא ייצג בעיקר את תפיסת הצבא שלפני שבעה באוקטובר: זהירות, הכלה, צמצום סיכונים ו"צבא קטן וחכם" – צבא שכשל באופן קולוסלי בשבעה באוקטובר. איזנקוט לא רצה להיכנס לרפיח. הוא גם גרר את גנץ לטעות הפוליטית החריפה ביותר שלו, כשנכנע ללחץ של ממשל ביידן, שרצה להפיל את הממשלה, ועזב אותה תוך צניחה דרמטית בפופולריות שלו.

נתניהו בנוי אחרת. אפשר לבקר אותו על הקצב, על ההיסוסים ועל העובדה שלעתים לוקח לו יותר מדי זמן להגיע להכרעה. אבל בסוף הוא חושב טורית: מפרק בעיה אחת, עובר לבאה אחריה, ומחזיק בראש את תמונת הסיום. וזו בדיוק הבחירה בבחירות הקרובות, כי אזרחי המדינה נדרשים לבחור בין שתי תפיסות של מנהיגות: איזנקוט שמציע לנהל את המציאות מול נתניהו שמבקש לשנות אותה. אז קודם הרשימה, אחר כך הגוש, אחר כך איזנקוט, ובסוף אירן. זה הטור של נתניהו. ואם הוא ישלים אותו, זו תהיה גם המורשת שלו.