האם הסליחות הפכו להופעה

משהו מעניין קרה לסליחות בשנים האחרונות. הן נעשו יפות יותר, מושקעות יותר, מוזיקליות יותר - ולא בטוח שהן נעשו סליחות יותר. יש תזמורות, זמרים, תאורה, הרקדות, מצלמות וקהל גדול. אנשים באים בהמוניהם, מתרגשים באמת, שרים מכל הלב. אין סיבה לפקפק לרגע בכוונות הטובות. להפך: הרצון לחבר עוד יהודים לאלול ולתפילה הוא דבר מבורך. השאלה היא רק מה קורה לתפילה כשהאמצעים שנועדו לקרב אליה נעשים חזקים ממנה.

ליהדות יש הלכה, אבל יש לה גם מסורת. לא כל מה שהקפידו עליו אבותינו מופיע כסעיף מפורש בשולחן ערוך. לפעמים מסורת היא פשוט חכמה שהצטברה במשך דורות: הידיעה שיש דברים שדווקא הגבולות שומרים עליהם. תפילה והופעה, למשל. כי סליחות אינן רק אוסף של מילים. הן מצב נפשי. יהודי בא לסליחות בהכנעה, בראש כפוף, בלב נשבר. הוא לא בא להציג את עצמו אלא להפך - להסיר מעצמו לרגע את כל ההצגות.

הוא אומר "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים", מכה על חטא ומבקש רחמים. קשה לחבר את התנועה הזאת עם מצלמות ושואו, עם מופעי יח"צ ועם אירוע שמבקש כל הזמן לייצר עוד רגע מצולם. אלה פשוט שתי תנועות הפוכות של הנפש: הסליחות מבקשות מן האדם להתכנס פנימה; המופע מושך אותו החוצה. וזה לא אומר שסליחות צריכות להיות קודרות או נטולות שירה. בדיוק להפך. אנחנו אמורים ליהנות מן המילים, מן הניגון, מן התפילה ומן היחד. לשיר. להתרגש. להיסחף עם הציבור. כמו שיהודים שרו במרוקו ובוורשה, בבודפשט ובתוניס.

לכל קהילה הניגון שלה, לכל בית כנסת המנגינה שעברה בו מדור לדור - אבל המכנה המשותף היה השירה היהודית הטהורה, זו שאינה זקוקה לעזרים חיצוניים כדי לגעת בנשמה. הקולות עצמם היו התזמורת. הציבור היה המקהלה. והמילים הן שהיו ההופעה. וזה אולי הדבר שכדאי לשמור עליו. ואולי משום כך הסליחות הישנות נזקקו לכל כך מעט.

מוצאי שבת. רחוב שקט. בית כנסת. בעל תפילה. מחזור סליחות. ניגון שעבר מאב לבן. ואז המילים: "הנשמה לך והגוף פעלך", "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". לא היה חסר שם פסקול. המילים היו פסקול. הניגון היה חשוב, אבל הוא נשא את התפילה ולא נשא את עצמו. איש לא נזקק למסך כדי לדעת שהרגע מרגש, ולא למצלמה כדי לשמר אותו. כי יש הבדל דק אבל משמעותי בין סליחות מוזיקליות לבין מופע שהסליחות הן התוכן שלו. קשה לדעת בדיוק באיזה רגע עוברים את הגבול. אולי כשהמצלמות מתחילות להיות חלק מן האירוע. אולי כשהריקוד, התאורה והביצוע הם הדברים שאנשים זוכרים למחרת.

ואולי כאן כדאי להקשיב מעט יותר למסורת. לא מפני שכל חדש אסור, ובוודאי לא מפני שכל מה שהיה פעם היה טוב יותר. אלא מפני שלפני שמשנים צורה של דבר שנשמר במשך דורות, ראוי לשאול מה הצורה הזאת שמרה עבורנו. ייתכן שהתשובה פשוטה מאוד: אינטימיות. יש בעולם מספיק מקומות למוזיקה, להופעות, לבמות ולמסכים. בית הכנסת מציע משהו שכמעט נעלם מן החיים המודרניים: מקום שבו לא חייבים לייצר חוויה כדי לחוות.

אפשר פשוט להגיע במוצאי שבת, לפתוח סליחות, לשמוע בעל תפילה ולשיר יחד מילים שיהודים שרו לפנינו מאות שנים. אולי הסליחות אינן זקוקות שנעשה מהן משהו. אולי כל סודן הוא שניתן להן להישאר סליחות!