להסדיר בחוק את מעמד ילדי מהגרי העבודה

באחרונה פורסם על מועמדותם לגירוש של ילדים של עובדים זרים, אשר גדלו ובגרו בישראל, היו בתנועות נוער, הוציאו תעודת בגרות. צבא ההגנה לישראל מסרב לגייס אותם. מדינת ישראל נחושה לגרש אותם. אחיהם הקטנים שוהים כאן כחוק, היות שהם תחת חסות הוריהם. המקרה "האחרון", לפי שעה, הוא המקרה המחפיר והמקומם של מישל ושל ג'ונתן (שמות בדויים, במציאות הזויה), שעתידים להיות מגורשים לקונגו, מולדת הוריהם, אשר יישארו – למרבה הפרדוקס וחוסר האנושיות המשווע – בה.

רשות האוכלוסין וההגירה מגלה טמטום, אטימות ורשעות. אעז להוסיף – זדון. בפגישת המועמדים לגירוש עם נציגי הרשות הם נכשלו בניסיון להשיב לשאלה, מדוע ברחו הוריהם מקונגו. הם היו אז בני שלוש וחמש, בהתאמה. בקשתם של השניים סורבה. לא ניתן כל הסבר מנומק לדחייתה. בית המשפט קבע כי הם לא יגורשו עד קבלת החלטה סופית בעניין, אלא שהמדינה, שהתבקשה לערער על ההחלטה או להגיב לבית המשפט בתוך שבוע, תתקשה לעמוד בלוח הזמנים הדחוק, הבלתי אפשרי למעשה. יצוין כי צה"ל, הזקוק נואשות לחיילים ומשווע לגיוס של אלפים החסרים במצבת כוח האדם שלו, מסרב לגייס את ילדי הזרים שנלחמים על הזכות לשרת בו.

זה מצב בלתי נסבל, בלתי אפשרי ובעיקר – בלתי הגיוני ובלתי מוצדק. אם לא די בסבלן של המשפחות ובקשיי ההתאקלמות של ההורים בארץ, לרבות קשיים בשפה, במציאת מקום עבודה ומקור פרנסה, בהדרה על-רקע גזע וצבע, אפילו הצבא מסרב להיעמד על רגליו האחוריות ולדרוש מהמדינה להעניק להם מעמד של תושבים ואזרחים של קבע בישראל ובכך להכשיר את הקרקע ולאפשר את גיוסם של אלפי נערות ונערים שהגיעו לגיל גיוס וממש מתחננים לשרת בצבא. מצד אחד, מדובר בשעת כושר, שבה הצורך הנואש של הצבא בעוד חיילים אמור לסייע למדינה למצוא הסדר קבוע, אשר במסגרתו תתאפשר לילדי מהגרים/פליטים שהגיעו לישראל לפני שנים רבות ועדיין שוהים בה הזדמנות לתקן, ובד בבד להביא לאחדות בשורותינו.

מתן תושבות קבועה לנערות ולנערים תאפשר לגייס אותם. הם לא אמורים לחיות כאן בחסד – קל וחומר להיות מגורשים מכאן ברשעות – אלא בזכות ובכבוד. כחוק. במשך שנים, צעירים וצעירות אלה נאבקים על הזכות לשרת בצבא. אף שנולדו וגדלו בישראל, התחנכו בבתי ספר ישראלים ונטעו שורשים עמוקים בחברה הישראלית, רבים מהם נתקלים בסירוב גורף כשהם מבקשים להצטרף לבני גילם ולהתגייס להגנת המדינה שהם רואים בה בית. פתח של תקווה ניתן לראות במהלך משפטי שנועד לשנות את המציאות הזאת. בחודש שעבר הגיש משרד עורכי הדין המוביל בתחום דיני ההגירה, זארי חזן ושות', עתירה לבג"ץ. העתירה דורשת שילדי עובדים זרים החיים כאן ללא מעמד חוקי יהיו זכאים לגיוס לשירות צבאי סדיר, וטוענת כי החוק עומד לצידם.

הילדים נולדו למהגרים שנכנסו לישראל כחוק לצורכי עבודה אך בהמשך נשארו מעבר לתוקף האשרה שלהם או שהיתרי העבודה שלהם בוטלו, לעיתים קרובות בעקבות הריון. הילדים, יחד עם הוריהם, שוהים כאן מבחינה טכנית בניגוד לחוק. חלק הארי של המהגרים חסרי המעמד וילדיהם בונים את חייהם בישראל, לומדים ומתחנכים במערכת החינוך אף שמעמדם המשפטי לא ברור ולא מוסדר. מדובר אפוא בבעיה שטרם נמצא לה פתרון. צריך ואפשר לפתור אותה. נדרשים היגיון פשוט, רצון טוב, ניצול צורך דחוף של הצבא בגיוס אלפי חיילים ובתפיסתה של ישראל את עצמה כמדינה שלא מפקירה לגורלם נערים ונערות שחיו כאן וגדלו כאן, העברית שגורה היטב בפיהם ויש להם רצון עז לתרום למדינה כחיילים ובעתיד לחיות בה כאזרחים מועילים. וניתן לעשות זאת.

לא מן הנמנע כי בעוד זמן קצר יישמע כבר נהם מנוע המטוס שעליו יהיו, אם לא ייעצר תהליך גירושם של מישל וג'ונתן, נער ונערה, בגירים ובוגרים, שישראל, שמוצאת פתרונות לבעיות מורכבות הרבה יותר, לא מצאה, למרבה הבושה והחרפה, פתרון ל"בעייתם", ולא עשתה די כדי להשאירם בתוכה.