כשהאשמה רצה לפני הראיות

הארץ כנראה החליט שלא די להאשים את נתניהו. אחרי הפרסום על האזהרה לכאורה שהעביר נשיא איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד, לראש הממשלה ערב פלישת הנוח'בות, העיתון הרחיב את מעגל האשמים ושרבב אליו גם את נשיא המדינה, יצחק הרצוג. לפי רוח הפרסום, גם הנשיא הוזהר — וגם הוא, כביכול, לא עשה דבר. אלא שכאן המציאות מפריעה לסיפור.

בית הנשיא דחה את הטענה והבהיר כי הרצוג לא הכיר את ההתרעה הנטענת ואף אינו יודע אם התרעה כזאת התקיימה. לפי תגובת בית הנשיא, שיחותיו עם בן זאיד עסקו ביחסים בין המדינות ובעניינים חברתיים ופנימיים בישראל. גם וושינגטון אינה מספקת לפרסום את החיזוק המתבקש. גורמים שהיו בממשל ביידן אמרו כי ארצות הברית לא הייתה מודעת להתרעה אמירתית ספציפית בדבר מתקפה צפויה של חמאס.

ומה אומרים האמירויות? לא אישור. משרד החוץ שלהם נמנע במפורש מלאשר או להכחיש את הדיווח על שיחות מנהיגים, והסתפק באמירה כללית על קיומם של ערוצי תקשורת ישירים והעברת מידע מודיעיני בעת הצורך. סביר שאינם מעוניינים להיסחף לקלחת הבחירות בישראל. אז מה נשאר? פרסום עיתונאי חמור, טענה דרמטית, ומולה הכחשה של בית הנשיא, הסתייגות אמריקנית ותגובה דיפלומטית זהירה מהאמירויות. גם כל יודעי החן הבקיאים בעבודת לשכת רה"מ מעידים שסיטואציה כזאת לא תיתכן. כל השיחות והמפגשים בין ראש הממשלה לגורמי חוץ מתועדים ונעשים בנוכחות גורם ממשל רלוונטי, ואין כל תיעוד לשיחה או פגישה כזאת.

וזו בהחלט סיבה לתהות כיצד טענה כה חמורה הפכה בכותרות ל"כמעט עובדה" (אני יכול לנחש, אבל אשאיר את זה למאמר אחר). לעיתון מותר לחשוף. לעיתון מותר להאשים. אבל גם הארץ אינו פטור מהחובה העתיקה והבסיסית ביותר של עיתונות: ראיות לפני הרשעה. אלא שהארץ כמו הארץ, ואם יתברר שהפעם הגבול נחצה — נראה שייאלץ להיפרד מכמה מיליונים טובים.