יעקב חילביץ': האיש שמסר את סודות האצ"ל לבריטים - ונעלם

האצ"ל מכריז על המרד

מנחם בגין הגיע לארץ ישראל בשנת 1942 כחייל בצבא אנדרס, ובסוף 1943 קיבל את הפיקוד על האצ"ל. בגין השתייך למחנה האקטיביסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, שהתנגד למדיניות הפרו-בריטית שאפיינה עד אז חלקים מן התנועה. העברת הפיקוד לידי בגין סימנה את סופה של התקופה שבה נמנע האצ"ל מעימות ישיר עם הבריטים, ואת תחילתו של המרד נגד שלטון המנדט.

ב-1 בפברואר 1944 פרסם האצ"ל את "הכרזת המרד". הכרוז קבע כי תקופת שביתת הנשק מול הבריטים הסתיימה וכי מעתה נפתחת מלחמה בשלטון הבריטי בארץ ישראל. בין היתר נאמר בו: "הספר הלבן נשאר בתקפו. הוא מתגשם, למרות בגידת הערבים ונאמנות היהודים; למרות הגיוס ההמוני לצבא הבריטי; למרות שביתת הנשק והשקט בארץ ישראל; למרות הטבח של המוני בית ישראל באירופה."

המעבר למדיניות של מרד גלוי יצר קרע בין האצ"ל לבין חלק מצמרת התנועה הרוויזיוניסטית. כעבור פחות מחודשיים הגיעה אחת הפעולות הנועזות ביותר של הארגון. ב-23 במרס 1944 תקף האצ"ל את מרכזי הבולשת הבריטית בירושלים ואת מפקדותיה המחוזיות ביפו ובחיפה. במהלך הפעולות נגרם נזק כבד, ואחד מקציני הבולשת נהרג. דווקא בעקבות ההתקפה הזאת החל הפרק הדרמטי ביותר בפרשת חילביץ'.

הקשר עם הבולשת

זמן קצר לאחר התקפת האצ"ל על מרכז הבולשת בירושלים פנה חילביץ' אל הבולשת הבריטית והציע למסור מידע שהיה ברשותו על מפקדי האצ"ל ועל אנשיו. לימים תיארו אנשי האצ"ל את המעשה כבגידה שנבעה בעיקר ממצבו הכלכלי הקשה של חילביץ'. הוא נודע כאדם נהנתן והדור בלבושו, שנהג ללבוש חליפות יוקרה ואהב את החיים הטובים. הוא הרבה לשחק קלפים, צבר חובות והיה חייב כספים לאנשים רבים.

"ספר תולדות ההגנה" הציג הסבר רחב יותר לבגידתו של חילביץ', וקשר אותה לשינוי הדרמטי שחל ביחסים בין המחתרת היהודית לבין הבריטים. במשך שנים התקיימו יחסי שיתוף פעולה מסוימים בין גורמים בתנועה הרוויזיוניסטית ובאצ"ל לבין הבולשת הבריטית. אולם עם המעבר למאבק מזוין נגד שלטון המנדט, נשרפו למעשה הגשרים בין הצדדים.

חילביץ', שהיה קשור לתקופה הקודמת ולמנגנוני גיוס הכספים של הארגון, התקשה, לפי גרסה זו, להשלים עם השינוי ועם המעבר לעימות ישיר עם הבריטים. ייתכן אפוא שהבגידה נבעה משילוב של מצוקה אישית, חובות כספיים ואכזבה מן הכיוון שאליו פנתה המחתרת. לימים אישר ריצ'רד קאטלינג, קצין בכיר במחלקה הפוליטית של הבולשת הבריטית שהתמחה במאבק בארגוני המחתרת היהודיים, כי חילביץ' עצמו יזם את הקשר עם הבריטים.

על-פי עדותו של קאטלינג, חילביץ' נפגש עימו ואמר לו כי ההתקפה על הבולשת הייתה טעות שפגעה במאבק היהודי. לאחר מכן הציע למסור לבריטים את המידע שהיה ברשותו על האצ"ל ואנשיו. בתמורה ביקש כסף וסיוע ביציאה מן הארץ ובהגעה לארצות הברית. ב-31 במרס 1944 נפגשו השניים פעם נוספת. הפעם כבר לא הסתפק חילביץ' בהצעה כללית לשיתוף פעולה. הוא מסר לבריטים רשימה ובה 79 שמות של אנשי אצ"ל, ובהם גם בכירים בארגון.

המידע שהגיע לידי הבולשת היה בעל חשיבות רבה. הבריטים קיבלו פרטים על אנשי הארגון, על מקומות הימצאם ועל פעילותם. במסמכי הבולשת הופיעו גם פרטים על מנחם בגין, ובהם תיאור חיצוני וכתובת דירת המסתור שלו בירושלים. בעקבות המידע יצאו אנשי הבולשת הבריטית אל כתובות שהיו מוכרות רק למעטים. בתוך זמן קצר נעצרו עשרות מאנשי האצ"ל, ובהם כמה מאנשי הצמרת של הארגון. בין העצורים היו אליהו מרידור, מראשי הארגון בירושלים, חיים לנדאו, מראשי האצ"ל בחיפה, אריה בן-אליעזר ואנשי מחתרת נוספים. לבריטים היו עתה שמות, כתובות ופרטים פנימיים על פעילות המחתרת - מידע שעשוי היה להוביל אל אנשי מפתח ולפגוע בתשתית הארגונית של האצ"ל.

בגין ניצל ממעצר

לימים סיפר בגין בספרו "המרד" ובזיכרונותיו כי ערב המעצרים הגיע חילביץ' לביתו, בדירת המסתור ברחוב אלפסי 25 בירושלים. הוא היה מלווה במכרה משותפת, שבעיתונות דווח כי שמה שושנה, והביא מתנה לבנו של בגין, בני, שהיה אז בן שנה. לאחר שהחשיך עזבו השניים את הבית. אז שאל חילביץ' את המכרה מהו מספר הבית ומהו הרחוב שבו מתגורר בגין. היא השיבה לשאלתו, מבלי שחשדה בדבר. למחרת, או בתוך ימים ספורים, הקיפו שריוניות וחיילים בריטים את הבית. אלא שבגין שהה באותה עת בתל אביב וכך חמק ממעצר - וכנראה גם ממאסר ממושך.

הסופר יוסף נדבה, איש התנועה הרוויזיוניסטית וממקורביו של זאב ז'בוטינסקי, שהכיר את חילביץ' והיה מיודד עמו, פרסם ביוני 1949 בעיתון מעריב סדרת מאמרים על חילביץ' ועל בגידתו, תחת הכותרת "אזף של המחתרת העברית". נדבה תיאר את מניעיו של חילביץ' במילים חדות. הוא טען כי חילביץ' פנה לבולשת מרצונו, בעיקר משום שהיה זקוק לכסף רב ושאף לצאת לאמריקה. לדבריו, תנאי חייו בארץ והחובות שצבר הכניסו אותו ל"מעגל קסמים" של חובות ומועקה, שממנו התקשה להיחלץ.

לדברי נדבה, חילביץ' דרש 50 אלף לירות ארץ-ישראליות תמורת שירותיו. לעומת זאת, פרופ' יהודה לפידות, שחקר וכתב רבות על תולדות האצ"ל, ציין כי הסכום שקיבל חילביץ' מן הבריטים היה נמוך בהרבה - 2,000 לירות שטרלינג.

החשד מתעורר

במקביל למעצרים החל באצ"ל להתגבש החשד כי מקור המידע של הבריטים נמצא בתוך הארגון. האירוע שעורר את החשדות התרחש עוד כמה שבועות קודם לכן, ב-4 במרס 1944. באותו יום הובא משדר רדיו של האצ"ל לבית בו התגוררו אסתר רזיאל נאור (אחותו של דוד רזיאל) ובעלה יהודה נאור ברחוב נחמני בתל אביב, כדי לאחסנו שם ללילה אחד. באותו לילה ערכה הבולשת הבריטית חיפוש בבית, החרימה את המשדר ועצרה את אסתר רזיאל-נאור ואת בעלה, יהודה נאור. בעקבות המקרה פתח המש"י - שירות המודיעין של האצ"ל - בחקירה כדי לאתר את המלשין. החשד היה שמדובר באדם שהיה בעל גישה למידע פנימי.

לאחר חקירה מאומצת הגיע לידי הארגון מכתב סודי של הבולשת הבריטית אל המזכיר הראשי של ממשלת המנדט. במסמך נחשף דבר הקשר בין חילביץ' לבין הבולשת. במסמך נכתב כי לאחר ההתקפה על משרדי הבולשת ב-23 במרס 1944 יצר "אדם הידוע בקשריו עם האצ"ל" קשר עם מפקדת הבולשת והציע למסור שמות וכתובות של מנהיגים וחברי הארגון. עוד נאמר במסמך כי דרישתו של אותו אדם הייתה לאפשר לו לעזוב את ארץ ישראל - דבר שהבריטים אכן סידרו. בעקבות המידע שמסר נערכו המעצרים ברחבי הארץ.

הבריחה למצרים ולארצות הברית

לאחר שמסר את הרשימה הוכנס חילביץ' למכונית בריטית והוסע בדרך היבשה לקהיר. שם היה אמור לקבל מן הקונסוליה האמריקנית אשרת כניסה לארצות הברית. כאשר דבר הבגידה נודע למפקדת האצ"ל, דרשו חלק מחברי הארגון להוציא נגד חילביץ' גזר דין מוות. בגין, לעומת זאת, התנגד בשלב הראשון לפעולה נגדו. בספרו כתב: "חששתי מפני טעות. דרשתי הוכחות מלאות. לא העליתי על דעתי כי איש מסוגל ליפול לתהום כה עמוקה."

יעקב מרידור, שכיהן כמפקד האצ"ל לפני בגין ולאחר מכן מונה לסגנו, שהה באותה תקופה במצרים. הוא ביקש לפעול נגד חילביץ', אך בגין העדיף תחילה להביאו לחקירה בארץ ולאפשר לו להציג את גרסתו. שני אנשי אצ"ל ששירתו באותה תקופה בצבא הבריטי איתרו את חילביץ' במלון בקהיר והודיעו לו כי עליו לחזור לארץ ולהתייצב בפני הארגון. חילביץ' הכחיש את ההאשמות וטען כי נמלט מהארץ מחשש שייעצר בידי הבריטים. הוא ביקש שהות של יום כדי להחליט אם לשוב.

השניים עזבו את המלון, אך נעצרו זמן קצר לאחר מכן בידי בלשים בריטים, שתיחקרו אותם ורשמו את פרטיהם. הם הצליחו להתחמק ולחזור ליחידתם. חילביץ', לעומת זאת, עזב זמן קצר לאחר מכן את קהיר והוטס לארצות הברית.

גזר דין מוות בהיעדרו

ב-25 במאי 1944, כחודשיים לאחר בריחתו, התכנס בית דין מיוחד של האצ"ל לדון בעניינו של חילביץ'. למרבה המזל, פרוטוקול המשפט השתמר, והוא מאפשר הצצה נדירה לאופן שבו התנהלו הליכים משפטיים בתוך המחתרת. בית הדין כלל את יעקב מרידור, שלמה לב-עמי ובצלאל עמיצור. הקטגור היה אליהו לנקין, והסנגור - חיים לנדאו. העד המרכזי היה אליעזר תבין-פרשטי, שחקר ואסף את חומר הראיות ושמע את העדים.

הסנגור טען כי הראיות אינן מספיקות מבחינה משפטית להרשעת הנאשם. הקטגור השיב כי תנאי המחתרת אינם מאפשרים לקיים משפט במתכונת המקובלת במדינה מסודרת: "אנו חייבים לזכור שאפשרויותינו הינן מוגבלות מאוד... משום כך ברצוני לקבוע כאן שזוהי לא זכותו כי אם חובתו של בית-הדין משפטית."

בית הדין קבע כי חילביץ' אשם בפרובוקציה וגזר עליו עונש מוות. בפסק הדין נאמר כי חילביץ' הוזהר במצרים שעליו לשוב מיד לארץ ולהתייצב בפני בית הדין של האצ"ל. הוא הוזהר כי סירובו להופיע ייחשב כאישור מצדו לכתב האישום, והדיון בעניינו יתקיים בהיעדרו. חילביץ' לא חזר לארץ - וגזר הדין נותר תלוי ועומד מעליו.

"אזף חילביץ'"

בארצות הברית ניסה חילביץ' להשתלב בחוגים הרוויזיוניסטים ולהציג את עצמו כשליח מכובד שהגיע מארץ ישראל. אנשי האצ"ל בארץ, שכבר ידעו על בגידתו, ביקשו להזהיר את חבריהם בארצות הברית. בגין פנה לערי ז'בוטינסקי וביקש ממנו להעביר מסר מוצפן. ז'בוטינסקי שלח מברק ובו הכינוי "אזף חילביץ'". השם לא נבחר באקראי. יונה אזף היה סוכן של האוכראנה, המשטרה החשאית של רוסיה הצארית, שהושתל בקרב המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית במחצית השנייה של המאה ה-19 והפך לימים לסמל של בגידה והסתננות.

אלא שהרמז לא הובן. כאשר חילביץ' השתתף במסיבה של התנועה הרוויזיוניסטית בארצות הברית ונאם בפני הנוכחים, ניגש אליו שמואל מרלין, ממנהיגי התנועה שם, ופנה אליו לתומו: "מר אזף חילביץ'." חילביץ' הבין מיד את משמעות הכינוי. הוא עזב את המקום ולא שב עוד לפגוש את אנשי התנועה.

המידע שהמשיך לזרום

הקשר בין חילביץ' לבין ריצ'רד קאטלינג, קצין בכיר במחלקה הפוליטית של הבולשת הבריטית, לא הסתיים עם הגעתו של חילביץ' לארצות הברית. קאטלינג סיפר שנים מאוחר יותר לחוקר ד"ר אלדד חרובי כי חילביץ' יצר איתו קשר וביקש ממנו להגיע לארצות הברית. קאטלינג אכן נסע אליו, מבלי לגלות לשלטונות האמריקניים את מטרת ביקורו. לדבריו, חילביץ' מסר לו מידע נוסף על דרכי איסוף הכספים והציוד של האצ"ל ועל העברתם לארץ ישראל. כך, גם לאחר שעזב את הארץ, המשיך חילביץ' להחזיק במידע פנימי שהיה בעל ערך עבור הבריטים - ולפי עדותו של קאטלינג, אף המשיך להעביר להם מידע.

"ג'ק היל"

בסוף שנת 1946 נתקל משה בריליאנט, כתב "פלשתין פוסט", בחילביץ' באקראי ברחובות ניו-יורק. פניו של האיש נראו לעיתונאי מוכרות, והוא שאל לשמו. האיש, שהיה לבוש בהידור, הציג את עצמו בשם "ג'ק היל" ומסר לו כרטיס ביקור ובו כתובתו בניו-יורק. כאשר ניסה בריליאנט ליצור עמו קשר מאוחר יותר, התחמק חילביץ'.

העיתונאי הצליח לגלות כי האיש, שזהותו החדשה הייתה "ג'ק היל", נישא והפך לאב לבן וכי עסק בתחום הדפוס והפרסום. גם אחד ממכריו של חילביץ', שלו היה חייב כסף עוד מהתקופה שקדמה לבריחתו מארץ ישראל, הצליח לאתרו. הוא פנה אליו במכתב וביקש להיפגש עמו. חילביץ' השיב בעברית, התנצל על כך שאינו יכול להשיב את החוב והזמין את המכר לבקר בביתו. למרות ההזמנה, המכר נרתע ולא הגיע. הסיפור פורסם במעריב ב-18 בדצמבר 1953. כחצי שנה לאחר מכן דיווח העיתון כי מעסיקו של חילביץ', הארי צורוב, בחברת פרסום והדפסות בשם "אדברטייזרס פייפר", גילה את עברו. המעסיק, יהודי וציוני פעיל, מיהר לפטרו ואמר: "אינני רוצה כי מרגל בריטי יעבוד עבורי."

הפגישה האחרונה

הדבר האחרון הידוע בוודאות על גורלו של יעקב חילביץ' התרחש בשנת 1958. ד"ר הרצל רוזנבלום, עורך ידיעות אחרונות, שהכיר את חילביץ' עוד לפני עלייתו לארץ, הצליח לאתר אותו בניו-יורק ולהיפגש עמו. השניים שוחחו ארוכות, אך חילביץ' סירב לדבר על הפרק הקודם בחייו - על האצ"ל, על הבולשת הבריטית ועל האירועים שהובילו לבריחתו מארץ ישראל. מאז נעלמו עקבותיו.

בשנת 1958 נמסר בעיתונות כי יעקב חילביץ' "נפח את נשמתו בשנת 1958 בשעת טיול כאשר יצא לחתור בסירה על פני האגם ממנו נמשתה הגופה כעבור יום". הדיווח הוליד את ההשערה כי לא מדובר במוות מקרי וכי ייתכן שחילביץ' חוסל. היו מי שקישרו זאת לשיטות החיסול שיוחסו לאצ"ל. אולם גם כאן חשוב להדגיש: אין בידינו אישור רשמי לכך, ואין אסמכתה חד-משמעית הקובעת כי חילביץ' נרצח.

פרשה שנותרה ללא סוף

פרשת יעקב חילביץ' נותרה אפוא אחת הפרשות המסקרנות והאפילות בתולדות המחתרות בתקופת המנדט. האיש שהכיר מקרוב את צמרת האצ"ל, את דרכי פעולתו ואת מפקדו מנחם בגין, הפך בתוך זמן קצר ממקורב לארגון למי שמסר את סודותיו לבולשת הבריטית. הוא העביר לבריטים שמות, כתובות ומידע פנימי, סייע - לפי העדויות - לחשיפת אנשי המחתרת, וקיבל בתמורה את האפשרות להימלט מן הארץ. לאחר מכן החליף זהות וניסה לבנות לעצמו חיים חדשים מעבר לים. אבל גם אלפי קילומטרים מארץ ישראל לא הצליח להשתחרר מעברו.