ביביסט

לפני שלוש שנים, כשיצאתי נגד העמדות הקיצוניות ביותר של הפרופסורים למשפטים מהפורום למען היוריסטוקרטיה, אחת מהן כינתה אותי "ביביסט". באותה תקופה הייתי באותו מחנה פוליטי של השמאל, ומעולם לא הצבעתי לימין, אבל מבחינתה הייתי "ביביסט". עבור ההגמונים לשעבר, "ביביסט" הוא סוג של קללה כלפי מי שמצוי במחנה הפוליטי היריב - או מי שעלול לשבור שורות; קללה שנועדה לעשות לו דה-לגיטימציה. עבור אותה מרצה, הביביסט הוא בבון כרות אונה, חלק מכת של אנשים טיפשים שהולכים באש ובמים אחר המנהיג ומיישרים איתו קו בכל מה שיעשה. לביביסט אין ממש אידיאולוגיה, אלא יש לו מנהיג. הוא לא ימני אמיתי, אלא פשוט אדם טיפש שמהופנט על-ידי החלילן מהמלין.

בנוסף, כשההגמונים לשעבר חושבים על ביביסטים, הם חושבים על אנשים "חומים", מזרחים, או במילה מכובסת: "עממיים". וכך, במקום לצאת נגד הבבונים המזרחים באופן ישיר ולהיחשף כגזענים, הם פשוט מחליפים את המילה "מזרחי" ב"ביביסט". הנה, הם אומרים, אנחנו לא גזענים נגד המזרחים. יש לנו את האידיוטים השימושיים שלנו, המזרחים מהשמאל הרדיקלי, אלה של הקשת המזרחית. הם איתנו. הם "בבונים" טובים, ואתם "בבונים" רעים. הם עושים למזרחים הפרד ומשול.

כמה הערות על האפיון הזה:

1. המוקד של הכינוי "ביביסט" הוא נאמנות לביבי, אבל זה לא הסיפור האמיתי. הסיפור המרכזי קשור למזרחים. כפי שאמר רזי ברקאי ברגע של גילוי לב: גם אחרי שביבי ילך, תישאר "בעיית הביביסטים".

2. נאמנות למנהיג ולקבוצה היא תכונה שהמחקר בפסיכולוגיה של המוסר מצא לה משקל רב יותר אצל ימנים מאשר אצל שמאלנים. ויש ערך בנאמנות. היא מייצרת יציבות. כך, בליכוד היו רק ארבעה מנהיגים מאז הקמתו ב-1973: בגין, שמיר, נתניהו ושרון, ואילו את כמות ה"טוסטרים" ששמו כמנהיגים בשמאל קשה כבר לספור. הגישה בימין גם משדרת אמון במנהיג שמביא בחשבון שיקולים נוספים, כמו לחץ בינלאומי, וסומכת עליו שידע לתמרן נכון מול מערכת מורכבת של לחצים.

3. מה שבעיתון הארץ מכנים "ביביזם" הוא, בעיניי, סוג של ימניות פרגמטית, כזו שחותרת לייצג את האמצע בישראל. ולכן זו ימניות לא קיצונית. היא מכירה בחשיבות ההגנה על זכויות האזרח, אבל היא גם מכירה בחשיבות השורשים הזהותניים שלנו בארץ המובטחת, וחותרת להגן על הקולקטיב של עם ישראל מול אויביו ביד חזקה ובזרוע נטויה. בעיניי, ציבור גדול בישראל מצוי בנקודה הזו מבחינה אידיאולוגית, ומטרת כהני המחנה השני, מעיתון הארץ ועד חדשות 12, היא לעשות דה-לגיטימציה מוסרית קיצונית למי שחושב אחרת, דווקא מכיוון שזו עמדה מיינסטרימית שעשויה לסחוף אחריה אזרחים רבים. לכן צריך לעשות לה דה-לגיטימציה, כדי להרתיע אזרחים מלהצטרף אליה.

שואלים אותי אם אני "ביביסט"? תשובתי היא זו: אני ליברל, אני דמוקרט; כלומר, אני מאמין בעיקרון הפרדת הרשויות כמקובל בדמוקרטיות ליברליות, ולא בשיטת המשטר היוריסטוקרטית העריצה והדכאנית, וככזו שמייצרת אפרטהייד משפטי עמוק בישראל. אני אדם שמחובר לשורשי העם הזה בארץ המובטחת, ולאחר שבעה באוקטובר אני נץ ביטחוני, אבל מתנגד לפשעי מלחמה וקורא למדינה לפעול, כפי שהיא פועלת עד כה, כדי להבטיח ניצחון במלחמה מבלי לפגוע במכוון באזרחים. ואני לא מאמין שמדינה פלשתינית תספק לישראל ביטחון, אלא תציב עוד אפשרות לשבעה באוקטובר, והפעם בכפר סבא ובנתניה.

לגבי נתניהו עצמו: הוא לא אדם נטול פגמים. יש לו אחריות ישירה לשבעה באוקטובר, כמי שהיה ראש הממשלה בזמן שהקונספציה ההרסנית שלטה במוסדות השלטון. עם זאת, לאחר שבעה באוקטובר הוא החליף דיסקט, ואני מעריך חלק ניכר מהאופן שבו הוא מנהל את המערכה ואת מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. לכן, למרות האחריות של נתניהו לשבעה באוקטובר, החשיבה שלי ביחס אליו היא פרגמטית. המבחן מבחינתי איננו נאמנות עיוורת לאדם, אלא השאלה כיצד יש לנהל את המלחמה הארוכה שבה אנחנו מצויים, וכיצד להגן בצורה הטובה ביותר על האינטרסים של מדינת ישראל. אני סומך עליו שיעשה זאת בתבונה רבה הרבה יותר מבנט המיוזע, איזנקוט הלא מחודד, ובודאי מיאיר גולן הפשיסט.

וזה גם ההבדל, בעיניי, בין "ביביסט" כקללה לבין תמיכה פוליטית מנומקת. בכתבה של איתן לשם בהארץ הביטוי "ביביסט" הוא דרך לעקוף דיון מנומק; לא הייתה שם כל התמודדות עם גישה יריבה, אלא רק הטבעת אות קלון במקומות רבים בתוך הכתבה. כי גם בעיתון הארץ יודעים שאם היינו עוברים לדיון מנומק, הרוב המכריע של האזרחים היה בצד שלי, ולא בצד שלהם - כולל חלק ניכר מקוראי עיתון הארץ עצמו.