האחים והאחיות של בן-גוריון: הסיפור המשפחתי שמאחורי המנהיג

הבת שנשארה בפולין ונספתה בשואה

אברהם גרין נשא לאישה את טובה נחמוביץ'. בני הזוג התגוררו סמוך לבית העץ של אביגדור גרין ברחוב העזים בפלונסק, ולימים נולדו להם שלושה ילדים: שיינדל, בנימין וישראל. בשנת 1934 עלו אברהם וטובה לארץ ישראל. אברהם גרין, אחיו של דוד בן-גוריון, היה בעל יכולות רבות, אך התקשה למצוא את מקומו בארץ ולא התבלט בזירה הציבורית. במשך שנותיו בארץ עבד כפקיד בלשכת המס/חשבונות בהסתדרות. שני בניו, בנימין וישראל, עלו אף הם לארץ. בנימין, יליד 1905, עלה בשנת 1922, התגורר בשדרות רוטשילד 2 בתל אביב והיה מפועלי הבניין ומבוני נהריים. הוא למד בטכניון בחיפה ועבד כמהנדס ב"סולל בונה" ובמשרד הביטחון.

ישראל גרין, שכונה "שרוליק", היה חבר קיבוץ נען ושימש מזכיר וגזבר הקיבוץ. בתו היא האמנית מיכל נגרין. בתם הבכורה של אברהם וטובה גרין, שיינדל, נשארה בפולין עם בעלה, תנחום פורשצ'ין-כהן, ובני משפחתו. שיינדל למדה בסמינר למורות בלודז' ולימדה בבית ספר פולני. היא תוארה כצעירה מוכשרת ובעלת ביטחון עצמי. לאורך השנים ניסתה המשפחה לשכנע אותה לעלות לארץ, אך ללא הצלחה.

בשנת 1941 עברו שיינדל, בעלה תנחום ובנם יעקב לוורשה, והתגוררו ברחוב נובוליפקי 34. בשנה שלאחר מכן הגישו בנימין וישראל בקשה לסוכנות היהודית להעלות את אחותם לארץ, אך לא קיבלו תשובה. בינואר 1943 פנו טובה ואברהם לממשלת פלשתינה בבקשה לקבלת רישיון להבאת בתם ומשפחתה לארץ. ב-24 בינואר 1943 השיבה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית כי נשלחה הוראה למשרד הארץ-ישראלי בוורשה בדבר מתן רישיון עלייה לתנחום פורשצ'ין-כהן ולמשפחתו.

אלא שהבשורה הגיעה מאוחר מדי. באותה תקופה כבר גורשו יהודי ורשה והסביבה למחנות ההשמדה. חודשים ספורים לאחר קבלת אישור העלייה התבשרו אברהם וטובה כי בתם שיינדל, בעלה תנחום ובנם יעקב נספו. לדברי חגי בן-גוריון, עד ימיו האחרונים של אברהם הוא נהג לאסוף במשרדו שבלשכת המס בהסתדרות כל עיתון שבו הופיעה ידיעה על גורל יהודי ורשה, פלונסק והסביבה. הכאב על אובדן בתו ליווה אותו עד סוף חייו.

"יקוב הדין את ההר"

בשנת 1944 פרסם אברהם גרין חוברת בשם "יקוב הדין את ההר", ובה מתח ביקורת חריפה על האדמו"ר מגור ועל חסידות גור, בין היתר בשל יחסה לציונות. החוברת, ובה 24 עמודים, הופצה בחנויות ובקיוסקים בתל אביב. פרסומה עורר את זעמם של חסידי גור, וכעבור ימים אחדים אספו חסידי גור בעיר את העותקים שהיו מונחים בקיוסקים. באותה שנה קראה חסידות גור להטיל על אברהם חרם. הוא נקרא ל"דין תורה" בפני הרבנות הראשית, וזו קיבלה את עמדת חסידי גור וקבעה כי אברהם גרין השמיץ את הרבי מגור ללא הצדקה.

האם אברהם גרין נרצח?

זהו הפרק המסתורי ביותר בסיפור חייו של אחיו הבכור של בן-גוריון - לדברי חגי בן-גוריון, בינואר 1944 הותקף אברהם בעת שנכנס לבית הכנסת של מושב זקנים ברחוב העבודה 9 בתל אביב. לדבריו, שלושה אנשים חירפו את אברהם, הטיחו בו כינויי גנאי כגון "אפיקורוס" ו"פושע ישראל" ואיימו על חייו.

כעבור זמן מה, כך לפי העדות, הם תקפו אותו שוב — הפעם במקל ובאגרופים בחזה — עד שנפל ארצה. למחרת עלה חומו, הוא נפל למשכב ולא התאושש. באפריל 1944 הגיש אברהם קובלנה לבית משפט השלום בתל אביב נגד תוקפיו, שאותם הכיר. ב-18 באפריל 1945, חודשים לאחר התקיפה, נפטר אברהם. בן 68 היה במותו. יש הטוענים כי מותו לא היה תוצאה של מחלה אלא נגרם כתוצאה מהתקיפה. הלוויתו של אברהם גרין יצאה מבית החולים הדסה בתל אביב לבית העלמין בנחלת יצחק. ליד בית הכנסת ברחוב יבנה בתל אביב ספד לו יוסף דובקין, וליד בית מרכז "המזרחי" נשא דברים בשם הסתדרות "המזרחי" ד"ר בן-ציון גינזבורגר. ליד הקבר הפתוח נשא החזן והזמר אריה פרידמן-לבוב, גיסו של המנוח, את תפילת "אל מלא רחמים". בניו, ישראל ובנימין, אמרו קדיש.

אחיו דוד בן-גוריון ככל הידוע לא השתתף בהלוויה — לפחות אני לא ראיתי אזכור על כך בארכיונים, ואף לא נשלחה מודעת אבל למערכות העיתונים. ביומניו של בן-גוריון, כך מצוין, מותו של אחיו הבכור אינו נזכר. אברהם נקבר בנחלת יצחק, לצד אחותו רבקה הר-מלך, שנפטרה בשנת 1944. חגי בן-גוריון טוען כי לאחר מותו של אברהם פורסם שהוא "נפטר ממחלה ממארת", אך לדבריו הדבר נועד להסוות את נסיבות מותו. "הוא לא היה חולה בסרטן ולא היה חולה בכלל. אני מגדיר את מותו כרצח", אמר. נסיבות מותו של אברהם גרין נותרו אפוא פרשה לא מוכרת לציבור הרחב. טובה, רעייתו, נפטרה בשנת 1952 ונקברה לצדו. לדברי בן משפחה היא לא התאוששה מהידיעה על מות בתה שיינדל בשואה, ומאז הלך מצבה והידרדר.

מיכאל גרין — הקיוסקאי משדרות נורדאו

מיכאל גרין, אחיו של דוד בן-גוריון, עלה לארץ ישראל בשנת 1932 מפלונסק שבפולין. זמן קצר לאחר עלייתו פתח קיוסק בשדרות נורדאו, בפינת רחוב בן-יהודה בתל אביב. במשך שנים רבות הפעיל את הקיוסק והפך לחלק מוכר מהנוף המקומי. שנתיים לפני מותו השכיר את הקיוסק לאדם אחר. מיכאל התגורר בשדרות נורדאו 21, מול השדרה ומול הקיוסק שהיה מזוהה עמו במשך שנים. לפי הסיפורים, אהב לשבת בשדרה, לשוחח עם שכנים ועם עוברי אורח ולדבר על ענייני היום-יום. בליל 26 במרס 1965 חש ברע. לפי המסופר, אמר לאשתו ברוריה: "אני מרגיש שזה כבר הסוף שלי". כעבור כמה שעות נפטר. בן 86 היה במותו.

הוא הותיר אחריו את רעייתו ברוריה ושתי בנות נשואות, חיה ארקיס ומרים טאוב, וכן את אחיו דוד ואת אחותו ציפורה. דוד בן-גוריון, שכבר לא כיהן אז כראש ממשלה אלא היה חבר כנסת, הגיע משדה בוקר להשתתף בהלווית אחיו. ההלוויה יצאה מבית ההלוויות העירוני "דפנה" ברחוב דפנה 9 בתל אביב והמשיכה לבית העלמין בנחלת יצחק, שם נטמן מיכאל.

רבקה הר-מלך — האחות ועולם המוזיקה

רבקה גרין הר-מלך, אחותו של דוד בן-גוריון, נולדה בשנת 1884 בפלונסק. בשנת 1931 עלתה לארץ ישראל ונישאה לזמר האופרה יהודה הר-מלך, שהיה באותן שנים זמר מוכר בארץ ובעל קול בריטון מרשים. יהודה הר-מלך נמנה עם סולני האופרה הארצישראלית, שימש גם כחזן ולימד פיתוח קול. בין תלמידיו היה המלחין ידידיה אדמון (גורוכוב). בני הזוג התגוררו בבית פרטי עם פרדס בשכונת בורוכוב, בפאתי תל אביב — באזור שהוא כיום חלק מגבעתיים. רבקה נפטרה בערב ראש השנה בשנת 1944. בת 60 הייתה במותה.

ציפורה בן-גוריון — האחות מחיפה

ציפורה בן-גוריון, אחותו של דוד בן-גוריון, נולדה בשנת 1890 בפלונסק, בתם הצעירה של שיינדל ואביגדור גרין. היא הייתה הצעירה מבין חמשת הילדים ששרדו: אברהם, מיכאל, רבקה, דוד וציפורה. בעת לימודי הגננות בברלין הכירה סטודנט לרפואה בשם משה קוריטני. לאחר שסיים את לימודי הרפואה בשנת 1914 נישאו השניים בפלונסק. בני הזוג עברו לרוסיה, שם כיהן משה כמנהל בית חולים ממשלתי. שם נולדו שני בניהם — אריה, בשנת 1916, ועמנואל, בשנת 1919.

בשנת 1922 נרצח בעלה של ציפורה, ד"ר קוריטני, בקליניקה שבביתם. לפי המתואר, יש הטוענים כי הרצח היה על-רקע אנטישמי. ציפורה וילדיה נמלטו לפלונסק, אל אביה אביגדור גרין. בשנת 1923 עלתה ציפורה לארץ ישראל עם בנה אריה, בסרטיפיקט שהוסדר על-ידי דוד בן-גוריון. בנה עמנואל עלה לארץ עם סבו אביגדור גרין בשנת 1925, והמשפחה התאחדה והתיישבה בחיפה. ציפורה עבדה כאחות ראשית בעיר במשך יותר מ-30 שנה.

בשנת 1927 נישאה לזמר ולמוזיקאי אריה פרידמן-לבוב. לביתם הצטרפה רות, בתו של פרידמן-לבוב, שלימים הייתה רות הילמן — פסנתרנית ומי שייסדה וניהלה את הקונסרבטוריון העירוני בבאר שבע. בשנת 1955 נפטר פרידמן-לבוב ונקבר בחיפה. בביתה של ציפורה בחיפה הרבה להתארח אחיה דוד בן-גוריון בעת ביקוריו בעיר.

ציפורה נפטרה בשנת 1965, בגיל 75. היא נטמנה בבית העלמין של קיבוץ בית השיטה. על מצבתה נחקק המשפט: "ידיה הרעיפו מזור". ציפורה נקברה לא הרחק מקברי שני בניה, אריה בן-גוריון ועמנואל בן-גוריון. אריה בן-גוריון (1916-1998) היה ממייסדי קיבוץ בית השיטה, איש חינוך ותרבות ומייסד ארכיון החגים הקיבוצי (שהתפתח למכון שיטים). בנה השני, עמנואל בן-גוריון, היה לימים סופר שפרסם ספרי תעופה פופולריים.

משפחה גדולה, סיפורים שנשכחו

מאחורי דמותו הציבורית של דוד בן-גוריון התקיימה משפחה גדולה, שרבים מסיפוריה נותרו מחוץ לספרי ההיסטוריה המרכזיים. האחים והאחיות של בן-גוריון חיו במסלולים שונים לחלוטין: אברהם היה עסקן ציוני ודתי שניהל מאבקים אידאולוגיים חריפים ונפטר בנסיבות שעדיין מעוררות שאלות; מיכאל היה בעל קיוסק שהפך לחלק מהנוף התל אביבי; רבקה הייתה קשורה לעולם האופרה והמוזיקה; וציפורה הייתה אחות ראשית בחיפה וגידלה משפחה שהשאירה חותם בתחומי החינוך והתרבות.

סיפורם הוא גם סיפור של דור שלם — יהודים מפולין שנעו בין מסורת לציונות, בין אירופה לארץ ישראל, בין עולם קהילתי ישן לחברה עברית חדשה. בתוך המשפחה הזאת צמח דוד בן-גוריון, אך לצדו חיו ופעלו בני משפחה שסיפוריהם האישיים, לעיתים דרמטיים לא פחות, כמעט ונשכחו.