נורית גוברין: להציל ספרות - לבל זהותנו תישכח

"הנחת היסוד המשותפת לכל מחקריי היא, שהספרות העברית היא אחד היסודות היציבים בתרבות העברית והישראלית ואחד הגורמים המאחדים אותה. היא מסייעת לבנות מחדש, בכל דור, את הזהות הלאומית המשותפת. הספרות העברית המגוונת מאחדת את הפלגים השונים בעם, ומשמשת אחד הכלים החשובים ביותר לגיבוש זיכרון קולקטיבי ותודעה משותפת של עם" (עמ' 9). זו האמת שלה - הספרות העברית בונה זהות: היא מציגה לנו ספרות כתרבות מתמשכת, ולא כתחליף מתחדש. נורית גוברין מדגישה כי תרבות אינה מוחלפת.

תענוג צרוף מזומן לנו במבט המקיף והנישא - מבט על-דורי, תצפית ממעוף הציפור. דף אחר דף, והלב מחסיר פעימה; יש תחושה מרוממת נפש שקיים מרחב גדול יותר מן החלקה הקטנה ומן המים הרדודים. עם שיש לו עומק רוחני כה נשגב, האם יאה לו לזנוח כל זאת למען טריטוריה דלה? המהות ששבה אלינו אינה מרפה: המולת מוספי הספרות העכשוויים אינה יכולה לספר את הסיפור האמיתי, שטבלת רבי-המכר אינה העיקר בה. ספרות עברית אינה מצעד פזמונים שבו הכבוד, התהילה ותשומת הלב ניתנים לגיבורי ההווה תוך התעלמות מכל דיאלוג עם העבר ומהלב הקשוב למקורות.

אתה מדפדף בכרך התשיעי וחש את הצוואה הרוחנית של גוברין שלא תיתן מנוח. די להביט בשמות השערים של כרך 9 כדי לקבל הוראות מסע להמשך ההפלגה. "כאב הימים" - כאן נבחן הקשר בין הספרות לבין רוח התקופה. המדור "סופרי מופת" מנחה אותנו ללמוד תורה ודרך מסופרים מרכזיים שהיו חלוצים בגל הסופרים הראשון; בכרך זה מרגש לקרוא על מורי דרך ענקי רוח כמו יוסף חיים ברנר ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי. הלב שואל: האם תצליח גוברין להוביל את הדור הצעיר ואת הדור הבא להאיר את יוצרי העבר הגדולים ולחשוף זוויות חדשות על יצירותיהם? תתפלאו, גוברין בכרך זה אכן עושה זאת!

השער המרתק ביותר בכל כרך הוא פרק הנשכחים. בקוראנו את כרך ט' שב הצו הרוחני של המחברת - שנלמד את דרכה, בבחינת "קול קרא - והלכתי". פרק "הסופרים הנשכחים" הוא הדגל בראש הספינה. נורית גוברין מנהלת קרב מאסף: כרך ועוד כרך לחשוף עוד יוצר נשכח ועוד יוצרת נשכחת - מאבק אמיתי מכל הלב לבל נסתפק בעגלה דלה או בעגלה ריקה. מחקריה והשיטוט המסקרן ביצירותיהם של גדולי הספרות העברית הם למעננו, כדי שלא ניוותר, חלילה, ללא המורשת المלאה. כבר בכרך ה' של "קריאת הדורות" נחשף ה'אני מאמין' שלה, לבל נשכח: הסדרה היא למעשה מכרה זהב של יוצרים שנשכחו שלא בצדק, והיא מאירה בלב אוהב סופרים נשכחים שנשארו בצידי הדרך. הקריאה הזו אינה פוסחת על הדור שלנו; ארון הספרים מחכה לנו, אך גם יוצרים גדולים הולכים ונותרים מרוחקים. גוברין כאבה את הריחוק הזה:

"הספרות הנכתבת בהווה על ענפיה השונים, שירה ופרוזה, אומנם חיה ופעילה, עשירה ופורחת, ועדיין קוראיה עימה, אבל היא חיה חיי שעה". זו קריאה כואבת! גוברין היטיבה להשמיע קול זה ברמה שוב ושוב. ועם יד על הלב, מי מתאמץ לשוב היום ולקרוא בסיפור "בדמי ימיה" של עגנון, בשירים נשכחים של דוד שמעוני, של אביגדור המאירי... וביאליק?

קריאת השכמה - להסיר את הקללה של שכחת סופרים

כבר בכרך ה' של הסדרה "קריאת הדורות" ידעה נורית גוברין להזהיר אותנו מפני אותה תרבות של שכחה, מפני האופנה הנוראה של מחיקת דיסקטים. את המוטו הזה ידעה להנחיל - לבל נשכח. נורית גוברין צורבת את האמת הצרופה הזאת באותיות של אש, ואלה דבריה בכרך ה' (תשע"ה-2015): "מארת השכחה פקדה ופוקדת לא רק סופרים מתקופת ההשכלה, אלא גם את סופרי המופת של תקופות מאוחרות יותר... חרב השכחה מאיימת כמעט על כל הספרות העברית, לרבות זו הישראלית. מרבית הסופרים שייכים למשפחה המפוארת, משפחת הנשכחים".

"קריאת הדורות" של נורית גוברין היא צלצול השכמה לכולנו, פעמון הזיכרון. נלמד מה הצו לנו: השליחות להנחיל היא השליחות לחבר בין זמנים. יש בכך העברת לפיד במרוץ שליחים, מתן כבוד לדו-שיח והבטחת עושר לזהותנו. גוברין, כבת שיודעת לכבד את אביה, מאמצת את דבריו של אביה ישראל כהן, המסאי והמבקר (אכן, דברי אבות סימן לבנות): "הספרות החדשה היא המשך, שהושג על-ידי מהפכה". נורית גוברין ממשיכה בדרך זו, וזוהי תמצית מורשתה. גוברין רואה את הספרות העברית כפסיפס רב-דורי שבו כל אבן - גם הקטנה ביותר - חיונית להבנת המכלול. היא נלחמת בשכחה לא רק כבעיה אקדמית, אלא כבעיה מוסרית ותתרבותית. הבה נאמץ את הדרך של גוברין: ספרות שאינה זוכרת את עצמה - מאבדת את נשמתה.

משקפת ספרותית הצופה אל כל הדורות

במשקפת הספרותית שלה היא מטיבה להביט על יצירת הדורות, וחשוב לה לדלות ניצוצות מראשית ימיה של הספרות העברית. קרובים לליבה היוצרים שהקשיבו לקול פעמיה של הספרות שהאירה בעינינו את תחילת היישוב העברי. עונת הסיכומים צוברת תאוצה. כחוקרת דרוכה מטיבה גוברין לנווט את דרכה בין החוויה הישראלית הצברית לבין תחנות היסוד - ראשית ימיה של הספרות העברית בימים של מעבר ממנדט לעם. חשוב החיבור של כל החוליות לשרשרת אחת כדי לחבר לחוויה משותפת, ואנו, כילדי תש"ח, הבנו שחובה עלינו לקשור ימי תקומה לזיכרון הדורות.

הכרך הזה - יותר מקודמיו - נושא אופי מסכם, מפוכח ולעיתים אף אישי מאוד. גוברין כותבת קובץ זה מתוך מודעות לגילה, למפעל חייה ולשאלה מה יישאר אחרי לכתה. כרך 9 מכיל בתוכו אמירות מרכזיות שאפשר לראות בהן מורשת לדורות הבאים: אל תוותרו על הבית הזה, אל תיתנו לו להתרוקן: הזיכרון הוא אחריות, לא מותרות. הספרות אינה שייכת רק לגדולים - היא שייכת לכולם: בכרך 9 היא מדגישה את החשיבות לראות את השוליים ולהקשיב לקולות שנשמעים בלחש. הספרות אינה רק אמנות, אלא עדות: היא פונה לקוראים - אלינו - להיות "שומרי העדות". זהו מסר של אחריות בין-דורית: "אל תיתנו למהירות של הזמן למחוק את העומק".

אכן, כך היא ממשיכה בדרכו של אביה, איש הספרות ישראל כהן. האב, הסופר והחוקר, עסק רבות בדמויות שוליות וביוצרים שנדחקו, ונורית העמיקה בדרך מוארת זו: היכולת לראות את "הקטנים" כחלק מהסיפור הגדול. היא ממשיכה את השיחה עם אביה, ולנו היא מנחילה את הצו: לא לתת לשכחה למחוק את מי שבנו את הספרות, ולהמשיך את השיחה לדורות הבאים!