בין המשפחה לקבוצה: תפיסות שייכות והמחיר הרגשי

הסיבה למתח בין המסורת המשפחתית המזרחית לבין האתוס הקיבוצי נוגעת לשאלה יסודית: מה עומד במרכז חייו של הילד - המשפחה או הקבוצה? זו אינה חלוקה מוחלטת בין עדות, וגם אינה אבחנה פסיכולוגית של ציבור שלם: זו דרך לבחון שתי תפיסות של שייכות, ואת המחיר שעלול להיגבות כאשר אידאולוגיה מקבלת קדימות על פני צורכי הילד. באתוס המשפחתי המזוהה עם יהדות מרוקו ועם קהילות מזרחיות נוספות, המשפחה היא עוגן מרכזי. הורים, סבים, אחים ובני משפחה מורחבת מחברים בין זהות, מסורת ועזרה הדדית. הביטוי "המשפחה לפני הכול" מבטא אידאל של מחויבות: אדם אינו נמדד רק בהצלחתו או בתועלת שהוא מביא, אלא שייך גם כשהוא מתקשה. בחינוך הקיבוצי הקלאסי הועבר חלק ניכר מגידול הילדים למסגרת המשותפת. בקיבוצים שהנהיגו לינה משותפת, בית הילדים, המטפלת וקבוצת השווים מילאו תפקיד מרכזי בשגרת הילד. ההורים לא נעלמו מחייו, אך נוכחותם - ובייחוד זמינותם בלילה - הוגבלו על-ידי הסדר חברתי שנועד לקדם שוויון וחיי שיתוף.

הקבוצה והמחיר הרגשי

במסגרת כזאת יש אפשרות לפתח עצמאות, שיתוף פעולה ותחושת אחריות לכלל. לצד אלה עולה שאלה קשה: האם הצורך להיות חבר מועיל בקבוצה השאיר די מקום לפחד, לחולשה ולבקשה לחיבוק אישי? ילד יכול להיות מוקף ילדים ומבוגרים, ובכל זאת לחוש בדידות בשעה שבה הוא זקוק לאדם קרוב וזמין. כאן מצוי הפרדוקס שאני מבקש להאיר: השייכות הציבורית אינה מבטיחה ביטחון רגשי אישי. הערכה על תרומה, משמעת והתאמה לנורמות עשויה לחזק את הקבוצה, אך אינה תחליף לקשר קרוב שאינו מותנה בהישגים. אצל חלק מהילדים, הפער בין השייכות למסגרת לבין חוויית הקרבה עשוי היה להיחוות כחסך או כנטישה. אין להסיק מכך שהוריהם לא אהבו אותם, או שכל ילד בקיבוץ חווה פגיעה כזאת.

לשאלה הזאת יש גם בסיס מחקרי מוגדר: במחקר של שגיא ועמיתיו משנת 1994, שכלל 48 תינוקות בקיבוצים, נמצאה התקשרות בטוחה לאם אצל 80% מהתינוקות שישנו בבית הוריהם, לעומת 48% מאלה שישנו בלינה משותפת. זהו ממצא על התקשרות בגיל הרך במדגם מסוים; הוא אינו מוכיח פצע נטישה אצל כל בוגר קיבוץ ואינו מסביר כשלעצמו התנהגות בבגרות¹. מחקר של סידי ואיזנברג שפרן משנת 2020, שהתבסס על שאלוני דיווח עצמי של 1,185 מבוגרים, מצא שאצל רוב המשתתפים שגדלו בלינה משותפת, רמות האינטימיות והאינטליגנציה הרגשית היו דומות לאלה של משתתפים שלא גדלו בקיבוץ. עם זאת, נמצאו קשיים בולטים יותר בקרב תת-קבוצה בעלת הערכה עצמית נמוכה ואיכות התקשרות ירודה. הביקורת ראויה להישמע, אך התמונה מורכבת יותר מטענה על דור שלם שנפגע באותה דרך [2].

דת ומסורת כמסגרת של שייכות

לדת ולמסורת יש מקום מרכזי בטענה שלי: שולחן השבת, התפילה, השירה ומפגשי המשפחה יכולים לתת לרגש שפה ומסגרת. באתוס המסורתי, הקשר בין הדורות מעניק תחושת המשכיות - האדם הוא חלק מסיפור שקדם לו ויימשך אחריו. בעיניי, זהו משאב אפשרי של ביטחון ושל התמודדות עם משבר. עם זאת, אהבה ללא תנאי אינה תכונה של מוצא אתני, ומשפחה מסורתית אינה מבטיחה אותה. גם בתוכה עלולות להתקיים נוקשות ודחייה, ובמשפחות קיבוציות וחילוניות עשויים להתקיים חום וקשרים עמוקים. ההשוואה שאני מציע עוסקת באידאלים חינוכיים ובמבנים חברתיים, לא בדירוג של אנשים על-פי עדתם. כך גם הכינוי "ילדי סטלין" אינו תיאור כולל מדויק של בני הקיבוצים: אין לזהות את כל התנועה הקיבוצית עם זרם אידאולוגי אחד או עם יחס אחיד לברית המועצות. השאלה החשובה לביקורת היא מה קרה כאשר הציפייה לשרת את הרעיון הקבוצתי צמצמה את המרחב לצרכיו האישיים של הילד.

האשראם כחלופה לקהילה המוכרת

מכאן עולה השערה על המשיכה לקהילות רוחניות בהודו: ייתכן שאדם שגדל במסגרת קולקטיבית ימצא בקהילה כזאת משהו מוכר. ארוחות משותפות, סדר יום קבוצתי וחיים סביב רעיון משותף יכולים להזכיר היבטים של הקיבוץ. לצד המוכר, ההבטחה לרוחניות, לחמלה ולהקשבה עשויה להיתפס כהזדמנות לבנות מחדש שייכות בתנאים אחרים. אפשר לראות בכך חיפוש אחר קולקטיב שיכיל גם את היחיד, אולם זהו פירוש אפשרי - לא מסקנה מוכחת. המחקרים המובאים כאן אינם מבססים קשר סיבתי בין הלינה המשותפת לבין נסיעה להודו או הצטרפות לקהילה רוחנית. אין בהם גם השוואה שמוכיחה כי צעירים ממוצא מרוקאי זקוקים פחות לחיפוש כזה. מסע להודו עשוי לבטא סקרנות, רצון בחופש או חיפוש משמעות, בלי להעיד על חסך משפחתי. גם הקהילות עצמן אינן זהות: אשראם אינו מבטיח קבלה ללא תנאי, ואין לייחס לכל מסגרת רוחנית ביטול רכוש פרטי או ריפוי רגשי. מקום שמציע שייכות עשוי לדרוש משמעת וצייתנות. לכן השאלה אינה רק אם יש קהילה, אלא אם יש בה מקום לספק, להבדלים ולבחירה אישית.

שינוי תודעה והצורך להשתחרר

הטענה על סמים דורשת הבחנה נוספת. ניתן להציע כי עבור אדם מסוים, שימוש בחומרים משני תודעה מבטא ניסיון לברוח ממצוקה או להשתחרר מאיפוק נוקשה. אבל אי-אפשר לקבוע שזהו המניע של ציבור שלם, או ששימוש כזה משחזר חיבוק אימהי שנמנע בילדות: אלה דימויים פרשניים, ולא ממצאים של המחקרים שהוזכרו. יש גם להפריד בין חיפוש רוחני לבין שימוש בסמים: תנועת הרא קרישנה דורשת מחבריה המתקדשים להימנע מחומרים משכרים, לרבות סמים [3]. לכן הצגתה כחלק ממסלול אחד של רוחניות ואופיום תהיה שגויה. תחושת שחרור רגעית, כשלעצמה, גם אינה הוכחה לריפוי של קושי רגשי.

בין עוגן לחיפוש

התובנה שאני מבקש להציע אינה שכל מרוקאי גדל בביטחון וכל קיבוצניק גדל בחסך. היא שהמשפחה והקולקטיב מציעים מקורות שונים של שייכות, ושחברה צריכה לבחון מה היא דורשת מן הילד בתמורה לקבלתו: האם מותר לו להיות חלש? האם הוא יכול להתנגד? האם ערכו נשמר גם כשהוא אינו עומד בציפיות? קהילה יכולה להרחיב את מעגל התמיכה במשפחה. הבעיה מתחילה כשהיא מבקשת להחליף קשר אישי קרוב, או להכפיף אותו לרעיון. בעיניי, הלקח החינוכי הוא לתת לילד גם שייכות חברתית וגם קשר יציב עם מבוגרים קרובים. הקבוצה יכולה ללמד אותו אחריות לכלל - אסור שהאחריות הזאת תבוא במחיר זכותו לקבל אהבה ולהיות הוא עצמו.