תרבות השקר - 2

המגישים והמראיינים השונים בתקשורת חוזרים לעיתים קרובות על 3 המילים: "ועדת חקירה ממלכתית", תוך ציון "העובדה" השקרית שזה לפי החוק. הם מסתירים את העובדה ומתכחשים לה: מושג זה כלל אינו קיים בחוק. מדובר בחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969. נשאלת השאלה: איפה הם היו כאשר "שלום" אוסלו התפוצץ לנו בפנים בדמות מלחמת אוסלו ("אינתיפאדה" בפי הערבים ובפי התקשורת המתעקשת להשתמש במונח הערבי)? מדוע אז הם לא התייצבו על כל במה גבוהה ותחת כל מיקרופון רענן וזעקו: ועדת חקירה ממלכתית? מדוע אז הם לא תבעו להפסיק את מצעד האיוולת המדמם? מדוע שורת המקהלה התייצבה כאיש אחד מול כל מי שהתריע מפני מלחמת אוסלו הממשמשת ובאה, והוקיעה אותו כמחרחר מלחמה?

המגישים והמראיינים השונים בתקשורת מתארים לעיתים קרובות את המלחמה הנוכחית כארוכה במלחמות ישראל, וכיקרה בהן. למען הדיוק ההיסטורי, מן הראוי לציין שמלחמת השחרור הייתה ארוכה ויקרה יותר, שמלחמת ההתשה (המלחמה המוסתרת) הייתה ארוכה יותר ואף היא עם מספר גדול מאוד של קורבנות, שמלחמת אוסלו הייתה ארוכה יותר (ולמעשה טרם הסתיימה) ועם סדר גודל דומה של קורבנות. כל הקורבנות יקרים ואהובים, אבל גם הדיוק חשוב.

המגישים והמראיינים השונים בתקשורת חוזרים לעיתים קרובות על 3 המילים: "יום הזיכרון הלאומי", כאילו מישהו הסמיך אותם לפרסם ולשווק אירוע זה, המבטא את כאב משפחות החללים והנרצחים, אך מנוצל לצרכים פוליטיים על-ידי שרלטנים למיניהם. התוצאה: התנגשות בין התאריך שקבעה הממשלה (המוסמכת) ליום הזיכרון הממלכתי לבין התאריך המתריס (הלועזי) שאותו הכתיבו יחצ"נים פוליטיים. לא מיותר להזכיר: איש לא העלה בדעתו לקרוא למלחמת יום הכיפורים בשם מלחמת 6 באוקטובר, והכול כיבדו את הלוח העברי ואת החלטתה המוסמכת של ממשלת המחדל דאז (ממשלתה של גולדה מאיר, מנהיגת מפא"י) לקבוע את יום הזיכרון דאז צמוד ליום הכיפורים. והיום, כל מגיש ומראיין מצפצף על החלטתה המוסמכת של ממשלת המחדל דהיום (ממשלתו של בנימין נתניהו, מנהיג הליכוד) לקבוע את יום הזיכרון הממלכתי צמוד ליום חג שמחת תורה. חשוב לציין: בשני המקרים היה זה האויב שייחס חשיבות לתאריך, ובשני המקרים הוא בחר יום שבת וחג יהודיים. ואילו אצלנו, מעלימים את שבת חג שמחת תורה לטובת התאריך המתריס (הלועזי).

המגישים והמראיינים השונים בתקשורת, כאשר הם מדברים על הרפורמה המשפטית, חוזרים לעיתים קרובות על המילים: "המהפכה המשטרית/המשפטית". שימוש שקרי זה בא לנגח פוליטית את הרפורמה החיונית האמיתית, רפורמה שהפכה להיות הכרחית אחרי המהפכה המשטרית/המשפטית מבית מדרשו של אהרן ברק. למרבה הצער, נוקשותו האווילית של שר המשפטים לוין מקשה על קידום הרפורמה החיונית, ולמעשה מטרפדת אותה.

המגישים והמראיינים השונים בתקשורת משתמשים בסקאלה תמוהה, קשת פוליטית שבה יש קצה אחד בלבד. תמיד נשמע על ימין קיצוני, ולעולם לא נשמע על שמאל קיצוני. תמיד נשמע על איתמר בן-גביר הקיצוני, ולעולם לא נשמע על תמונת הראי שלו, יאיר גולן הקיצוני (האיש המזהה תהליכים ותחביבים). תמיד נשמע על ערוץ 14 הקיצוני, ולעולם לא נשמע על תמונת הראי שלו, ערוץ 12 עם מכונות הרעל שלו. המגישים והמראיינים השונים בתקשורת חוזרים לעיתים קרובות על 2 המילים המתנשאות: "ההתיישבות העובדת", כאילו שהעירונים אינם עובדים, וכאילו שהמתנחלים אינם עובדים. בכלל, הגיע הזמן להפסיק את הכינוי השונה והמבדיל בין יהודים משני צידי "הקו הירוק": או שכולנו מתיישבים, או שכולנו מתנחלים, אבל כולנו יהודים, ובעיקר אלה העובדים ומשרתים.