עיניים עצומות, אחריות פקוחה

לא ידעו, אבל היה עליהם לדעת

הדרג הבכיר אינו עומד באור אחד בפסק הדין. רזי ברקאי, מגיש "מה בוער", נפטר מאחריות אישית משום שבית המשפט קבע כי מגיש תוכנית אינו אמור לחקור את הכתבת על דרכי השגת המידע. כלפי מפקד התחנה והעורך הראשי שמעון אלקבץ, מנהלת מחלקת האקטואליה אילאיל שחר והעורכת נורית קנטי, בית המשפט מציב רף אחר.

מתוקף תפקידם היה עליהם לקבל החלטות מקצועיות המבוססות על "בירור קפדני של גבולות המותר והאסור" ולא להסתפק בגרסה עמומה. בית המשפט קבע כי היה מצופה מהם "לחקור ולהבין לעומק מהיכן ובאיזו דרך הושגו החומרים הרגישים הללו".

הממצא החריף ביותר נוגע לאלקבץ עצמו. לדבריו, כבר בפגישתו הראשונה עם שטייף הבהיר לה שהחומרים שבידיה הם "חומרי נפץ". הוא העלה בפניה את האפשרות שהמקור הוא חני נוה או חוקר פרטי, ושטייף סירבה להשיב בחיוב או בשלילה. אלקבץ אף הודה שהחשש באשר למקור האמיתי "ניקר בו כל הזמן".

אלקבץ הסתפק באי-המענה ולא דרש משטייף להבהיר כיצד הושג המידע. מרגע שהחשש כבר ניקר בו, עצם אי-הידיעה כבר לא הייתה סוף פסוק. בית המשפט ראה בהימנעות מבירור עצימת עיניים, וקבע שאף שלא ידעו בפועל על הפריצה, "היה עליהם לדעת על אפשרות הפגיעה הבלתי חוקית בפרטיותו של נוה". עוד קבע שעצימת עיניים כזו שקולה למודעות מבחינה משפטית.

לא סוד מה היה בידיהם

הקביעה שלא ידעו אינה מסיימת את הדיון, משום שפסק הדין מפרט בהרחבה מה הם כן ידעו. בפגישה שנערכה ב-24 בדצמבר 2018 במשרדו של אלקבץ השתתפו שטייף, ברקאי, קנטי ונציגת הפרקליטות הצבאית. אלקבץ, ברקאי וקנטי אישרו בעדויותיהם כי ידעו שהחומרים הופקו ממכשירים שנמסרו לשטייף בידי חני נוה.

אין כאן מקור עיתונאי שסיפר דבר מה בעל פה. מדובר בחומרים שנשלפו ממכשירי הטלפון של האדם שהיה מושא התחקיר. כאשר חומר כזה מונח על שולחנו של עורך ובמקביל כבר מתעורר חשש באשר למקורו, השאלה כיצד יצא מן המכשירים וכיצד הגיע לתחנה אינה שאלה שולית. היא השאלה שצריכה לבוא לפני השאלה כיצד מפרסמים.

חשוב לדייק גם לטובת התחנה. הייעוץ המשפטי דווקא פעל כבלם. נציגת הפרקליטות הצבאית הורתה שלא לפרסם את החומרים עד לקבלת הנחיה נוספת, והתחנה צייתה. כשחלף הזמן ולא התקבלה תשובה, פנו בכירי התחנה לפרקליטות הצבאית ובהמשך לפרקליטות המדינה בניסיון לקבל הנחיה. לבסוף החליטו שלא לפרסם ללא גיבוי משפטי.

בית המשפט גם לא מצא תימוכין לטענה שאנשי התחנה הדליפו את החומרים לצדדים שלישיים. להפך, הוא התרשם שפעלו לפי ההנחיות שניתנו להם בידי הייעוץ המשפטי וגורמי המשטרה ולא הפיצו את התכנים.

הכשל, אם כן, אינו בכך שהייעוץ המשפטי של התחנה נתן אור ירוק לפריצה או לפרסום בלתי חוקי. הוא נמצא שלב אחד קודם - בפיקוח העיתונאי והניהולי שלא בירר די הצורך כיצד הושג חומר רגיש כל כך.

אין הרשאה, אבל יש אחריות

אחרי שהפרשה התפוצצה ביקשה המדינה להרחיק את עצמה משטייף: אם פעלה בדרך אסורה, טענה למעשה, זו חריגה מעבודתה ואין לגלי צה"ל אחריות.

בית המשפט קיבל חלק מהתמונה שהמדינה הציגה. הוא קבע במפורש שגלי צה"ל לא הרשתה ולא אישררה את החדירה לטלפונים, ושעצם השימוש בחומרים שהביאה שטייף אינו הופך את בכירי התחנה למי שאישררו בדיעבד את המעשה.

אבל מכאן לא נגזר שהמדינה פטורה מאחריות.

לפי פסק הדין, שטייף פעלה במסגרת תפקידה כעיתונאית התחנה. מטרתה המרכזית לא הייתה לחדור לטלפון לשם החדירה או לפגוע בפרטיותו של נוה לשם הפגיעה. החדירה למכשירים הייתה אמצעי להשגת מידע לתחקיר בתחום הפלילים והמשפט - התחום שעליו הופקדה בגלי צה"ל.

בית המשפט הגדיר את הדרך שבה פעלה "ביצוע לא נאות" של עבודתה, ואף קבע שמעשיה בעלי "נופך פלילי". ובכל זאת, הוא מצא שמדובר בפעילות שנעשתה במסגרת תפקידה בתחנה ולא למטרה פרטית הזרה למעסיק.

זו הבחנה מהותית: האחריות השילוחית של גלי צה"ל אינה נובעת מכך שהתחנה אישרה את הפריצה. בית המשפט קבע בדיוק את ההפך. האחריות נובעת מכך שהמעשה העוולתי בוצע כחלק מעבודתה העיתונאית של שטייף עבור התחנה.

התנהלות התחנה לאחר קבלת החומר מוסיפה נדבך לתמונה. השופט מציין כי גורמי הניהול בגל"צ לא הורו לשטייף למסור מיד את החומרים למשטרה ולהפסיק את העיסוק העיתונאי בהם. מסירת החומרים למשטרה נעשתה רק בעקבות התערבות חיצונית של גורמי המשפט.

שטייף פנתה לפרקליט המדינה דאז שי ניצן וסיפרה לו על החומרים. לפי עדותה המתוארת בפסק הדין, ניצן הציע להעביר את החומר למשטרה. בהמשך הודיע לה שראש להב וראש יאח"ה יגיעו לקחת אותו. ב-1 בינואר 2019 הגיעו לביתה תנ"צ יואב תלם וסנ"צ אסף ולפיש ואספו את החומרים. שלושה ימים לאחר מכן הועברו למשטרה גם מכשירי הטלפון.

הבומרנג

האירוניה המרכזית בפסק הדין היא שהטענה שסייעה לבסס את אחריות המדינה נשמעה דווקא מפיהם של בכירי התחנה עצמם.

קנטי העידה ששטייף הייתה "עובדת של גלי צה"ל שעושה את עבודתה" והוסיפה: "עשתה את עבודתה. הלכה להביא סיפור. לכן גלי צה"ל איננה יכולה להתנער ממנה".

שחר סיפרה שהחלטת המדינה שלא לייצג את שטייף עוררה בה התנגדות. אלקבץ הלך רחוק יותר וסיפר שניהל מאבק מול משרד הביטחון ופרקליטות המדינה בדרישה שהמדינה תעניק הגנה לעיתונאי התחנה גם כאשר הם שוגים בשיקול דעתם.

העיקרון הזה ראוי. עיתונאי חוקר אינו יכול לעבוד כאשר מעסיקו נהנה מחשיפותיו אך משאיר אותו לבדו בכל פעם שמתעוררת מחלוקת משפטית. בית המשפט עצמו עמד על הסכנה שביצירת אפקט מצנן לעיתונות חוקרת, ואף הסתמך על שיקול זה בהחלטתו להטיל אחריות שילוחית על המדינה.

אבל אותו עיקרון תופס לשני הכיוונים. אם שטייף עשתה את עבודתה עבור התחנה, כפי שהעידו בכיריה, קשה לטעון שהעבודה חדלה להיות של התחנה דווקא בנקודה שבה מתברר שאופן ביצועה היה פסול.

גלי צה"ל נהנתה מההישג החדשותי. בכיריה ראו בפעילותה של שטייף חלק מעבודתה. בית המשפט הגיע למסקנה המתבקשת מן התמונה הזאת: גם כאשר עובד מבצע את תפקידו באופן פסול, אין בכך בהכרח כדי לנתק את אחריות המעסיק.

האחריות האישית והאחריות המערכתית

כאן נדרש דיוק נוסף. התביעות האישיות נגד קנטי, שחר וברקאי נדחו. גם אלקבץ אינו בין המחויבים בפסק הדין. נוה אומנם תבע אותו בתחילת ההליך, אך לנוכח הטרגדיה שפקדה אותו ואת משפחתו במאורעות 7 באוקטובר 2023 החליט לוותר על התביעה נגדו, והיא נמחקה ללא צו להוצאות. אלקבץ המשיך להעיד, ולכן פסק הדין כולל גם קביעות מפורשות הנוגעות להתנהלותו.

אין אפוא בסיס לומר שאחד מבכירי התחנה הורשע בפריצה, ידע עליה או אישר אותה.

אבל אחריות מערכתית אינה מתחילה ונגמרת בהרשעה אישית. פסק הדין מותיר קביעה קשה כלפי הנהלת התחנה: כאשר הגיע אליה חומר אינטימי ורגיש ממכשיריו האישיים של אדם, וכאשר אצל מפקד התחנה כבר התעורר חשש ממשי באשר למקורו, הדרג הבכיר היה חייב לברר יותר מכפי שבירר.

וזה אולי הלקח החשוב ביותר מפסק הדין. כלי תקשורת שמבקש לפקח על מוקדי הכוח חייב להפעיל פיקוח גם על עצמו. חופש העיתונות הוא תנאי לדמוקרטיה, אבל הוא אינו פוטר עורכים ומנהלים מהאחריות לבדוק את הגבולות כאשר "חומרי נפץ" נוחתים על שולחנם.

בית המשפט לא קבע שבכירי גלי צה"ל ידעו. הוא קבע שבנסיבות שנוצרו כבר לא היה די בכך שלא ידעו.

מי שמתעלם מחשש ממשי אינו יכול להישען אחר כך על כך שלא ידע.

בגלי צה"ל בחרו שלא להגיב.