צדק דורש הנמקה

נשיא בית המשפט העליון אינו אמור למלוך. הוא אמור לשפוט. דווקא משום כך, השאלה המטרידה אינה כמה כוח יש בידיו, אלא מה הוא עושה בכוח הזה כאשר מחוץ לאולם נשמעות דרישות להרחיק אדם מן הזירה הפוליטית. אינני יודע מה עבר בראשו של השופט עמית. אינני יכול לקבוע שהכרעתו הושפעה מן ההמון, וגם ביקורת חריפה אינה מעניקה לי רשות לייחס לו מניעים שאין לי דרך להוכיח. אבל אני רשאי לשאול אם ההמלצה להסיר את המועמדות, ולחסוך בכך פסק דין, העניקה לציבור את מה שהיה זכאי לקבל: נימוקים גלויים, אמת מידה ברורה והסבר שאפשר לבחון ולבקר.

שהרי הבעיה אינה מסתיימת בהסכמתו של אבו שחאדה. אדם יכול להסכים לסגת לנוכח הסיכוי שייפסל, ועדיין להותיר אחריו שאלה ציבורית כבדה. ההסכמה מסיימת את ההליך בעניינו, אך אינה מסיימת את הדיון החשוב גם הוא: בשוויון. אפשר להזדעזע מדבריו של אבו שחאדה. אפשר לדחות אותם מכל וכל ולדרוש ממנו הסבר משכנע. השאלה היא כיצד נבחנים הדברים, איזה משקל ניתן לחזרה מהם, והאם אותה אמת מידה מופעלת גם כלפי מי שמשתייכים לרוב היהודי. מי שטוען שיש הבדל בין המקרים צריך להסביר אותו באמצעות תוכן, הקשר, עקביות וראיות. זהותו של הדובר אינה יכולה למלא את מקומו של ההסבר.

כאן נמצא לב הביקורת: האם החרטה היא אפשרות המוכרת לכולם? האם אצל אחד אמירה חמורה נתפסת כמעידה שאפשר לתקן, ואצל אחר היא הופכת לזהות קבועה שממנה אין דרך חזרה? החשש מאמת מידה כפולה מחייב תשובה רצינית. אי-אפשר לפטור אותו כרגישות יתר, ובוודאי שאין די בהכרזה שהכול נעשה כדין. בית משפט נדרש לעמוד במבחן הקשה ביותר דווקא כאשר האדם הניצב לפניו אינו אהוד. קל להגן על זכותו של מי שהציבור מחבב. המבחן מתחיל כאשר הציבור כועס, כשהמילים מקוממות וכאשר הגנה על זכות פוליטית עלולה להיתפס כהסכמה עם תוכנן.

ההמון אינו חייב להיות באולם כדי שקולו יישמע. אבל חובתו של בית המשפט היא להראות, בנימוקים שאפשר לבחון, מה הכריע את הכף. במקרה הזה, הסרת המועמדות הותירה את הציבור בלי פסק הדין שהיה עשוי להשיב על השאלות האלה. בעיניי, זו ההחמצה הגדולה: הושגה תוצאה, אך אבדה הזדמנות להסביר מדוע היא מוצדקת ואם בכלל. ובסוגיה הנוגעת לזכות לבחור וגם להיבחר, ההסבר הוא חלק מהותי מן הצדק.