קשה לשכוח [צילום: עיבוד: AI]
מהמוגרבים ועד עזה: הזיכרון שלא מרפה |
החל מהרס שכונת המוגרבים ב-1967 כפי שנחרת בזיכרוני כילד בן 13 ועד למחיר הדמים הנורא של המלחמות בעזה ובסוריה: הרהורים של עד ראייה על ההרס ההמוני שסביבנו |
חשבתי על עזה ונזכרתי בשכונת המוגרבים, הצמודה לכותל המערבי, שהוקמה במאה השתים-עשרה על-ידי אל-מלכ אל-אפדל, בנו של צלאח א-דין, כהקדש מוסלמי לעולי הרגל. גרו בה בעיקר יוצאי צפון אפריקה שעלו לירושלים. בשכונה היו מאה שלושים וחמישה מבנים, ובהם מסגד אל-בוראק, זאוויית אל-מגארבה (אכסניית המוגרבים) ששימשה מתחם אירוח ולימוד לחכמי הדת הסופים, בית הספר אל-אפדליה, ומקאם ומסגד שיח' עיד, שהוא אתר תפילה וקברו של שיח' סופי ידוע. בשנת 1967 גרו בשכונה כאלף תושבים, צאצאי המשפחות המוגרביות - עניים שהתפרנסו ממסחר, מעבודת כפיים ומשירותי דת.
בעשרה ביוני 1967, לאחר כיבוש הכותל המערבי, יזם ראש העיר טדי קולק בשיתוף עם האלוף עוזי נרקיס וממשלת ישראל את הרס השכונה כדי ליצור רחבה לקראת חג השבועות. התושבים צוו לעזוב את בתיהם ורכושם בתוך שעתיים, ודחפורים אזרחיים ישראלים הרסו את כל הבתים במשך הלילה. גופתה של הקשישה רסמיה עלי טבאכי, שלא הספיקה להתפנות, נמצאה בין ההריסות (שמעתי שמאוחר יותר נודע גם על חולים שלא הספיקו לברוח). ממשלת ישראל העניקה לפליטי השכונה פיצוי סמלי שהספיק לתשלום שכירות לחודשים אחדים, ולא כיסה אפילו את הרכוש שהיה בבתים.
ומה לי ולכל זה? הייתי בן שלוש-עשרה, והדוד שלי, שהשתתף במלחמת ששת הימים בירושלים ורוב חבריו נהרגו, לקח אותנו לראות את הכותל המערבי. נכנסנו בשער ציון, הגענו אל סמטת הכותל הקטנה והלא מרשימה, ולפתע הגיעו הדחפורים והחלו להרוס את שכונת המוגרבים. אני זוכר שהזדעזעתי לראות את הריהוט, כלי הבית ומשחקי הילדים בין הבתים ההרוסים.
אני עד למעשה הזה, ועד היום אינני יכול לשכוח את הנזק האגבי הנורא הזה של השכונה הקטנה. מאוחר יותר, במלחמת יום הכיפורים, הייתי במובלעת הסורית וראיתי איך לקראת הנסיגה משאירים שם אדמה חרוכה והורסים כל בית וכל מסגד. ועדיין לא האמנתי שבאחד הימים תהרוס מדינת ישראל חבל ארץ שלם בעזה, ותבצע רצח עם שיחסל כמאה אלף תושבים. עזה שבה והזכירה לי את כל זה. הזעזוע.
בעשרה ביוני 1967, לאחר כיבוש הכותל המערבי, יזם ראש העיר טדי קולק בשיתוף עם האלוף עוזי נרקיס וממשלת ישראל את הרס השכונה כדי ליצור רחבה לקראת חג השבועות. התושבים צוו לעזוב את בתיהם ורכושם בתוך שעתיים, ודחפורים אזרחיים ישראלים הרסו את כל הבתים במשך הלילה. גופתה של הקשישה רסמיה עלי טבאכי, שלא הספיקה להתפנות, נמצאה בין ההריסות (שמעתי שמאוחר יותר נודע גם על חולים שלא הספיקו לברוח). ממשלת ישראל העניקה לפליטי השכונה פיצוי סמלי שהספיק לתשלום שכירות לחודשים אחדים, ולא כיסה אפילו את הרכוש שהיה בבתים.
ומה לי ולכל זה? הייתי בן שלוש-עשרה, והדוד שלי, שהשתתף במלחמת ששת הימים בירושלים ורוב חבריו נהרגו, לקח אותנו לראות את הכותל המערבי. נכנסנו בשער ציון, הגענו אל סמטת הכותל הקטנה והלא מרשימה, ולפתע הגיעו הדחפורים והחלו להרוס את שכונת המוגרבים. אני זוכר שהזדעזעתי לראות את הריהוט, כלי הבית ומשחקי הילדים בין הבתים ההרוסים.
אני עד למעשה הזה, ועד היום אינני יכול לשכוח את הנזק האגבי הנורא הזה של השכונה הקטנה. מאוחר יותר, במלחמת יום הכיפורים, הייתי במובלעת הסורית וראיתי איך לקראת הנסיגה משאירים שם אדמה חרוכה והורסים כל בית וכל מסגד. ועדיין לא האמנתי שבאחד הימים תהרוס מדינת ישראל חבל ארץ שלם בעזה, ותבצע רצח עם שיחסל כמאה אלף תושבים. עזה שבה והזכירה לי את כל זה. הזעזוע.
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| מהמוגרבים ועד עזה: הזיכרון שלא מרפה |
| תגובות [ 0 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

