בבית העלמין בקיבוץ בארי

הימים הראשונים של המלחמה התנהלו בקיבוץ בארי. שם, מול בית הדפוס, אחרי יומיים הנפנו דגל כשמסביב הרוגים בכל האזור. שם, בחנייה שליד האופניים, פתחנו מפות כמו פעם כדי לחלק גזרות. שם ובשאר אזורי הטבח באזור נשבענו שנגבה מחיר. ננקום. לא כדי לשפוך דם, אלא כדי שלא יקרה יותר. בראש שלי הפכנו מכמה צוותים לכוח גדול שנכנס ומשמיד את החמאס.

כשהקמתי גדוד מילואים חדש קראנו לו "בארי" - מה שהיה שם ייזכר לדורות. את טקס ההקמה באמצע האימון קיימנו בבית העלמין בקיבוץ רביבים. שם נקברו 101 חברי קיבוץ בארי בקבורה זמנית, כי אי-אפשר היה לערוך לוויות בבארי. אחרי מלחמת יום הכיפורים נכתב השיר הכי נוגע בעולם, "והחיטה צומחת שוב". 11 חברי קיבוץ בית השיטה נפלו במלחמה, והיה צריך לחשוב איך ממשיכים כשהעולם קורס.

בקיבוץ בארי נהרגו, נרצחו, נטבחו 101 בני אדם. 101 עולמות: ילדים, נשים, מבוגרים. היום הייתי בטקס בבית העלמין בקיבוץ בארי. נציגי שכבת גיל אחר שכבת גיל עלו, הקריאו את השמות והגעגועים. הגדוד שלי, גדוד בארי, סיים סבב נוסף של מילואים לא מזמן. פה זה התחיל ופה זה מתחבר. אנחנו נצא מזה. דווקא היום מבקש שתהיה תקווה.