מבט מאתונה: חזון המערב של מרקו רוביו

עיקרי הנאום של שר החוץ האמריקני, מרקו רוביו, כשברקע האקרופוליס ביוון:

- במשך אלפי שנים הציוויליזציה שבנתה את מה שעומד מאחוריי תפסה את דמיון העולם המערבי.

- כשהפרסים צרו על יוון, מיעוט עיקש נשאר ונלחם. הפרסים החריבו את האקרופוליס, אבל כשהיוונים שבו הם בנו אותו מחדש.

- "בניה של יוון ורומא נשאו את הבשורה הזו עד קצוות תבל" (שימו לב לעיר חשובה אחרת מהעולם העתיק שחסרה פה, וראו בהמשך - רא"ק).

- ההיסטוריה של אמריקה מכוסה בטביעות האצבע של העולם העתיק.

- רעיונות הדמוקרטיה, הפילוסופיה המערבית, החוק, הערך, האזרחות הטובה - נולדו פה. הדברים שאנו חייבים למקום הזה, כמערביים, הם עמוקים בהרבה.

- פה באתונה גילינו את ארבעת היסודות שמגדירים את המערב: אינדיבידואליזם עיקש, שאפתנות ללא מעצורים, חדשנות וגילוי נועזים, וסקרנות לגבי העולם והעקרונות לפיהם הוא פועל. אלו היו מאפיינים של העם, לא רק של הפילוסופיה שלו.

- אלו היו היסודות למערב, למדע ולאמונה, וסללו את הדרך לבשורה של ישוע הצלוב, למציאת אדמה פורייה באירופה ולכינון "the empire of Christendom" (אימפריית הנצרות / העולם הנוצרי - רא"ק).

- עבור היוונים העתיקים, המרדף אחר המצוינות היה הבסיס לחיים. החיים היו מאורגנים סביב תחרות: באומנות, בספורט, במלחמה ובמדינאות. בעולם המודרני, דרך החיים הזו עשויה להיחשב מוזרה ואף אכזרית.

- יותר מדי פעמים אנחנו בונים כלפי מטה, מציבים סטנדרטים שאיש לא יפסיד בהם, ומודאגים יותר מדי מהתוצאה של הגרוע ביותר (the worst) ולא מהפוטנציאל של הטוב ביותר (the best).

- מתוך המאבק העקבי ביוון העתיקה - המאבק על מצוינות - צמח קולקטיב של ערים ים-תיכוניות וממנו הציוויליזציה הגדולה בעולם. בלי זה אומות מאבדות את הרצון לשרוד ואת הנכונות להילחם.

- במערב שוכחים מזה. כיום במערב, יותר מדי פעמים אנחנו מתביישים בזה: הצלחותינו המפרידות אותנו משאר העולם והשגשוג הופכים למקור לאשמה, לאומיות הופכת למילה גסה, וביותר מדי מקומות אנחנו מלמדים את ילדינו להתבייש בארצם.

- בכל שנה אנחנו מוצאים את עצמנו מתפרקים מריבונותנו, מעבירים סמכויות לביורוקרטים גלובליים מעבר לשליטתנו.

- אחרים שמחים למלא את החלל שאנחנו משאירים: ככל שהמערב מתנוון, יריביו נעשים תוקפניים, בונים את עושרם ואת כוחם. היום אנחנו בצומת - העשור הבא יקבע את עתיד המאה: האם המערב ימשיך להוביל את העולם או ידעך.

- בארה"ב של טראמפ החלטנו לפעול: לתבוע את כוחנו הלאומי, לקחת חזרה שרשראות אספקה קריטיות, לתעש מחדש את הכלכלה שלנו ולבנות מחדש את ההגנה שלנו; להילחם על עליונות בטכנולוגיות של העתיד, בכל תחום של פוטנציאל אנושי (שבבים, מינרלים, בינה מלאכותית, רחפנים, חלל).

- היוונים העתיקים לא היו נאיביים; הם ידעו שמדינאות דורשת חוכמה ודיפלומטיה, אבל גם הפעלת כוח כאשר הדיפלומטיה נכשלת. הם הבינו שעוצמה אינה רק האמצעים להגן על עצמך, אלא האמינות שתשתמש בהם. אנו רוצים לתבוע אותה מחדש, לא רק לעצמנו אלא גם לאחרים.

- אנו מאמינים שאירופה יכולה להתעורר מהתרדמת שלה. לאורך היבשת יש סימנים לכך: להתעוררות דורית, צמיחה של שותפויות חדשות והתחייבויות ביטחוניות, והעם היווני ממשיך להוכיח את עצמו כשותף אמת לאירופה ולארה"ב בכל תחום - הם Model ally (בעל ברית מופתי). אנחנו מכוונים לכך שכל אירופה תלך בדרככם.

- החברות הטראנס-אטלנטית אינה משחק סכום אפס; אנחנו רואים בברית הזו שלם העולה על סך חלקיו. רק לפני חודש חתמנו עם גרינלנד ודנמרק על הסכם שמחזק את הביטחון של כולנו.

- היוונים ידעו שאין שום דבר פסול בנאמנות לעמך, ושאין דבר אנוכי בנכונות להילחם למענה. הם העריצו את האדם העולה לגדולות בשל מעשיו, אך ידעו שתהילה מגיעה דרך התמדה והקרבה עבור משהו גדול ממך - מהתעקשותו של סוקרטס על גילוי האמת גם במחיר חייו והקרבתו של אכילס על חופי טרויה, ועד המרטיר הנוצרי הנאמן לאמונתו והפטריוט המוכן להקריב את חייו.

- זה הפוך לחלוטין ממה שאנחנו רואים, למשל, במשטר האייתוללות באירן. כת המוות שלהם רואה במחבלים מתאבדים גיבורים ומקדשת הקרבה כיעד בפני עצמו. הגיבורים שלנו מוכנים למות למען המטרה, אבל הם לא מקדשים את המוות.

- אנו בנקודת מפנה עבור הציוויליזציה כולה: האיומים כיום אמיתיים כפי שהיו בעולם העתיק. פולשים אינם נסוגים בפני מוסדות בינלאומיים והמלחמה אינה עוצרת רק משום שאנו רוצים בשלום. מדינות אחרות מתחמשות, רודפות אחר שטח, נשק, טכנולוגיות והשפעה. יש שוב מלחמה ותחרות בין מעצמות, ועלינו לבנות את המוסדות והבריתות שלנו כדי להתמודד עם האיומים האלו ביחד - לא כדי לעקוף את הריבונות של האומות המתגוננות, אלא כדי לשמור עליה.

ועכשיו תובנות:

רוביו עושה פה מהלך מעניין: הוא לוקח את תפיסת העולם של הממשל האמריקני הנוכחי, המבכרת עוצמה, חדשנות והתפשטות (כערך בפני עצמו) תוך הקטנה ואף התעלמות ממסגרות או נורמות בינלאומיות - לכאורה עמדה מאוד ריאליסטית ואינטרסנטית - ומבסס אותה בתפיסת העולם הערכית שהביא העולם העתיק. זהו היתוך מעניין, בעיקר כי הוא מתייחס למתח בין האינדיבידואל (התחרותי, השאפתן, יוצא הדופן) לבין הקולקטיב, האינטרסים שלו שלעתים דורשים הקרבה מהאינדיבידואל, והערכים והאתוסים שלו שבהגדרה שמים את האינדיבידואל במקום הזה.

זהו מהלך פילוסופי מאוד מעניין, כיוון שהוא מתייחס לצד אחד בלבד של שורשי "המערב" (וראו מיד) - הצד ההלני. לשורשים התרבותיים והדתיים של המערב היה גם צד יהודי, ולא סתם לדעתי רוביו מציין את אתונה ורומא אבל לא את ירושלים, ועושה קפיצה לוגית עצומה בין תרבות יוון ורומא לבין הבשורה של ישו (שכזכור היה יהודי ונצלב על-ידי הרומאים). היהדות הביאה לעולם את התפיסה ההומניסטית שלפיה "חביב אדם שנברא בצלם" (שהייתה הבסיס להוגים כמו ג'ון לוק ולחלקים במגילת העצמאות), והיא מהווה את הבסיס להרבה מהתפיסות היודו-נוצריות על משהו שאפשר בגסות לתאר כ"אינדיבידואליזם חומל" (ביהדות זה "הגר והאלמנה", בנצרות זה "אשרי העלובים כי להם מלכות השמיים") - שזה בדיוק סוג האינדיבידואליזם שרוביו יוצא נגדו כשהוא מדבר על מערכות שדואגות לחלשים ביותר.

עשרות פעמים רוביו מדבר על "המערב", והוא מקפיד לתאר אותו במושגים ערכיים ואידיאליסטיים - בין היתר כי הוא כנראה יודע שבהרבה מקומות במערב (אירוני, אני יודע), המילה "מערב" על הטיותיה מפורשת כקולקטיב תרבותי (של תרבות נוצרית או יודו-נוצרית), גאוגרפי (לרבות באופן שמדיר מדינות כמו יפן), אתני ואפילו דתי. הוא מנסה להגדיר מחדש (to reclaim) את המערב.

ההשוואה לפרסים ברורה: כמו בעולם העתיק, אליבא דרוביו (וגילוי נאות, גם לדעתי) הברברים ניצבים בשער. הוא מזכיר את אירן בשמה - המדינה היחידה שהוא מזכיר בשמה - אבל רומז גם למדינות נוספות שמנסות לנצל את הניוון, לשיטתו, של המערב (בראשן סין; כשהוא מדבר על היתרון המערבי שנבע מהסקרנות ללמוד ולגלות, הוא כנראה מתייחס לסין שבמשך מאות שנים לא התעניינה בעולם החיצוני לה). מעניין לראות שלא התייחס בצורה מפורטת יותר לרוסיה - דעתו על פוטין ידועה, אבל בממשל הזה הוא בעמדת מיעוט יחסית - או לטורקיה, היריבה הגיאופוליטית המרכזית של יוון (למעט אמירה כללית על סיום הכיבוש העות'מאני ביוון לפני מאתיים שנה).

באלגנטיות, ומבלי להיגרר להכרזות דרמטיות, רוביו מכריז על "war on woke", הן בזירה הפנימית (השבת הגאווה לאמריקה, הפסקת ההתנצלות על הישגיה) והן בזירה הבינלאומית (לא לראות בהישגים של אמריקה ניצול, לא להפקיד ריבונות בידי ביורוקרטים גלובליים). אבל שימו לב שאלו מסרים שנשארים רק בתחומי מדיניות חברתיים או ביטחוניים, ושבתחום הכלכלי הוא מאמץ מדיניות כלכלית שהיא לכל הפחות מתערבת בכלכלה, אם לא מהנדסת אותה כליל (outright): תיעוש מחדש ואחיזה בשרשראות אספקה מנוגדים באופן מובהק לאתוס הקפיטליסטי ששלט בוושינגטון בעשורים של המלחמה הקרה ואחריה.

לסיכום: נאום מרתק, שנותן הרבה חומר למחשבה, ושמנסה - ולדעתי בהצלחה - למצב את רוביו בתווך שבין הרפובליקנים המחזיקים בעמדות בדלניות יחסית לבין מי שמבינים את אתגרי השעה שדורשים פעילות בינלאומית, וכל זאת בלי "לתקוע לשמאלנים" או להתנגש עם מדינות אירופה.