ישראל במשבר מחפשת מנהיגות

במהלך משבר אנשים חווים אי-ודאות, חוסר אונים, חרדה ובלבול, ולעיתים אפילו פחד. השגרה המוכרת מתערערת, החלטות שעד אתמול נראו מובנות מאליהן הופכות למורכבות, והעתיד נעשה פחות צפוי. דווקא ברגעים כאלה המנהיגות עומדת למבחן. תפקידו של מנהיג אינו רק לקבל החלטות. עליו להעניק לאזרחים תחושה שהמדינה ממשיכה לתפקד, שיש כיוון ברור ושההחלטות מתקבלות באחריות ובשיקול דעת, גם בתנאים של אי-ודאות. להתנהלות ההנהגה בזמן משבר יש השלכות לטווח הקצר והארוך. היום היא משפיעה על חיי היומיום של האזרחים ועל יכולתם להתמודד עם הקשיים; מחר היא תשפיע על מידת האמון שלהם בהנהגה ובמוסדות המדינה.

אמון בזמן משבר הוא אחד המשאבים החשובים ביותר של מדינה. כאשר האזרחים נותנים אמון בהנהגה, הם נכונים יותר לקבל את החלטותיה גם כאשר הן דורשות מהם ויתורים, מגבלות או שינוי באורח חייהם. כאשר האמון נשחק, גם החלטות ענייניות עלולות להתקבל בחשדנות. במדינה מורכבת כמו ישראל קשה למצוא תקופה שבה הממשלה לא נאלצה להתמודד עם משבר לאומי או בינלאומי משמעותי. מלחמות, טרור, משברים כלכליים, גלי עלייה גדולים ומחלוקות חברתיות פנימיות מלווים את המדינה לאורך עשרות שנים.

בזמן משבר נדרשים מנהיגים לקבל החלטות מכריעות בתוך זמן קצר, לעיתים על בסיס מידע חלקי. השלכותיהן של החלטות כאלה עשויות ללוות את המדינה במשך שנים. עליהם למצוא איזון בין ביטחון האזרחים לזכויותיהם, בין צורכי הכלכלה לצורכי הביטחון ובין הצורך לפעול מיד לבין האינטרסים ארוכי הטווח של המדינה. כאן באה לידי ביטוי אחת התכונות החשובות ביותר של מנהיג: היכולת לראות מעבר לכאן ולעכשיו. החלטה שנראית נכונה היום עלולה להתגלות כבעלת השלכות קשות מחר. לכן מנהיג צריך לשאול את עצמו לא רק "מה צריך לעשות עכשיו?" אלא גם "איזו מדינה תהיה לנו ביום שאחרי המשבר?".

לעיתים מנהיגות מתבטאת דווקא ביכולת להקיף את עצמך באנשי מקצוע, להקשיב לדעות שונות, לאפשר למומחים לחלוק זה על זה - ורק לאחר מכן לקבל החלטה. מנהיג חזק אינו בהכרח מי שמדבר בקול הרם ביותר. גם היכולת להקשיב לביקורת היא סימן למנהיגות. בזמן משבר מסוכן במיוחד להקיף את עצמך רק באנשים שאומרים לך את מה שאתה רוצה לשמוע. טעויות הן בלתי נמנעות. השאלה היא האם מנהיג מסוגל להכיר בטעות, לשנות החלטה כאשר המציאות מחייבת זאת ולקחת אחריות.

מבחן חשוב נוסף הוא היכולת לאחד את החברה. בזמן משבר מחלוקות פוליטיות, דתיות, חברתיות ולאומיות אינן נעלמות. לעיתים הן אף מחריפות. אבל ממשלה אינה אמורה לייצג רק את מי שהצביעו עבורה. מרגע שהוקמה, היא נושאת באחריות כלפי כלל אזרחי המדינה. הדבר חשוב במיוחד כיום, כאשר מידע - ולצדו מידע כוזב, שמועות ודיווחים בלתי מאומתים - מתפשט כמעט מיד ברשתות החברתיות ובתקשורת. במציאות כזאת, לדבריהם של מנהיגים יש משקל מיוחד. הצהרות סותרות של מקבלי החלטות, היעדר מידע ברור או שינויים תכופים במסרים הרשמיים עלולים להגביר את החרדה במקום להפחית אותה.

בעת משבר הציבור אינו זקוק לעוד רעש - הוא זקוק לבהירות, לאחריות ולמנהיגות. ההיסטוריה מלמדת שמשברים הם מהמבחנים הגדולים ביותר של מנהיגים. וינסטון צ'רצ'יל, פרנקלין דלאנו רוזוולט, קונרד אדנאואר ודוד בן-גוריון הנהיגו את מדינותיהם בתקופות של מלחמה, משברים עמוקים או שיקום. אפשר להתווכח גם היום על החלטות שקיבלו, אך ברגעים קריטיים הם נדרשו לקבל החלטות שהשפיעו על עתיד מדינותיהם. יש מנהיג ישראלי נוסף שאני זוכר במיוחד: מנחם בגין.

בשנת 1983, לאחר מלחמת לבנון הראשונה ובתקופה קשה עבורו אישית ועבור המדינה, החליט בגין להתפטר מתפקיד ראש הממשלה. הוא לא מסר הסבר רשמי לסיבות להתפטרותו. לכן איני רוצה לייחס לו מניעים שהוא עצמו לא ציין. אך עצם עזיבתו מזכירה עיקרון חשוב: השלטון אינו רכושו של אדם, ושום תפקיד פוליטי אינו שייך למי שמחזיק בו לנצח. מנהיגות אינה נמדדת רק ביכולת לנצח בבחירות או להישאר בשלטון. היא מתבטאת גם ביכולת לקבל החלטות קשות, לשאת באחריות להן, להקשיב לביקורת, לאחד את החברה בעת משבר ולזכור שכוח שלטוני הוא בראש ובראשונה אחריות כלפי האזרחים.

"אנו חיים בעידן של אירועים גדולים ואנשים קטנים", כתב וינסטון צ'רצ'יל. יותר מתשעים שנה חלפו, אך קביעה זו נותרה רלוונטית. ישראל מתמודדת כיום עם תקופה של אתגרים קשים. בזמנים כאלה לא די בנאומים יפים, בהבטחות גדולות ובסיסמאות פוליטיות. הציבור זקוק למנהיגים המסוגלים לקבל החלטות בתנאי אי-ודאות, להקיף את עצמם באנשי מקצוע, להקשיב לדעות אחרות, להכיר בטעויות ולשאת באחריות לתוצאות החלטותיהם. הבחירות מעניקות לאזרחים את האפשרות להחליט בידי מי הם מוכנים להפקיד את האחריות להנהגת המדינה.

ולכן אחת השאלות החשובות העומדות בפני הבוחר הישראלי היא פשוטה: איזו מנהיגות אנחנו מחפשים? מנהיג שיודע לדבר - או מנהיג שגם יודע להקשיב? מנהיג שמחפש את מי להאשים - או מנהיג שמוכן לקחת אחריות על החלטותיו? מנהיג שפונה רק לתומכיו - או מנהיג שמסוגל לראות לנגד עיניו את המדינה כולה? משברים מסתיימים בסופו של דבר. אבל החלטות המתקבלות בתקופות משבר עשויות להשפיע על גורלה של מדינה עוד שנים רבות לאחר מכן. ולכן השאלה אינה רק מי מסוגל להוביל את ישראל דרך המשבר הנוכחי, אלא גם איזו מדינה הוא ישאיר אחריו.