מה שנראה כרדיפה זו רדיפה

יש מסעות פוליטיים שאינם מתנהלים בכיכר העיר, אלא באמצעות כתבי אישום, הדלפות, ראיונות דרמטיים, חשדות שמוצגים כעובדות ומיצגים שנועדו להמחיש מסרים. לכאורה, כל "פרשה" בנפרד עשויה להצדיק בדיקה. אבל כאשר מחברים את התמונה כולה, מתקבל רושם שקשה להתעלם ממנו - מסע מתמשך ליירוט בנימין נתניהו, באמצעות הפיכת כל חשד או "חשד" לפרשה לאומית וכל פרשה לעוד נדבך במערכת ההרשעה הציבורית.

תיקי האלפים: מה שהכותרות מעדיפות לשכוח

תיק 1000 עוסק במתנות שקיבל נתניהו מאנשי עסקים. תיק 2000 בשיחותיו עם נוני מוזס על סיקור תקשורתי. תיק 4000 ביחסיו עם שאול אלוביץ' ובטענה לקשר בין הטבות רגולטוריות לסיקור באתר וואלה. אלה אישומים חמורים, אך אישומים אינם הרשעות. נתניהו מכחיש את העבירות המיוחסות לו, ומי שעוקב אחר מהלכי המשפט אינו יכול שלא להבחין במצוקת התביעה.

ויש עובדה שמקשה על מי שמבקשים להציג את התיק כאילו כבר הוכרע - ב-29 ביוני 2026 חזרו שופטי ההרכב על המלצתם לפרקליטות לשקול את ביטול סעיף השוחד בתיק 4000, משום שקשה להוכיחו. השופטים הציגו את אותה עמדה כבר שלוש שנים קודם לכן, וההמלצה נותרה בעינה גם לאחר ששמעו את עדותו של נתניהו. הפרקליטות לא קיבלה את ההמלצה, והאישום לא בוטל. אבל הציבור זכאי לדעת שהשופטים עצמם הצביעו שוב ושוב על הקושי להוכיח את האישום החמור ביותר ונענו בשלילה. כאשר מערכת התביעה מתעקשת על אישום שהשופטים מזהירים מפני הקושי להוכיחו, מותר לתהות אם היא בוחנת את התיק בפתיחות הראויה או מתקשה לסגת ממסלול שכבר נבחר.

הצוללות: כשהתפאורה גדולה מן הראיות

פרשת הצוללות מחייבת בירור של עסקות ביטחוניות, קשרים עסקיים וניגודי עניינים. אבל גם כאן יש להבחין בין עלילות, חשדות לבין הוכחות נגד אדם כזה או אחר. משה (בוגי) יעלון הפך לאחד הקולות הבולטים בהאשמות סביב הפרשה. בדצמבר 2023 קיבל בית המשפט את תביעת שמרון, והציע לצדדים להסכים כי בוגי יעלון יידרש לשלם עשרות אלפי שקלים (לפחות) בגין פרסומי הדיבה השקריים שפרסם כנגד עו"ד שמרון. הצדדים הודיעו השבוע כי הם מסכימים להצעת בית המשפט.

במקביל, הציבור נחשף למיצג פתטי של דגמים ולמכלים דמויי צוללות שהוצבו במרחבים ציבוריים והושטו בים, ולמיצגי "השפחות" המוזרות שהפכו לחלק מהמחאה. גם אחרי כל המכלים, התחפושות והמצלמות נותרת השאלה הפשוטה: מה בדיוק חומר הראיות נגד נתניהו בפרשת הצוללות? הניסיון להחליף מענה משפטי בהצגה דרמטית הפך למגוחך בלשון המעטה.

אנשי הלשכה: חשד אינו הרשעה של ראש הממשלה

החקירות הנוגעות לאנשי לשכת ראש הממשלה - ובהן פרשת המסמכים המסווגים ופרשת "קטרגייט" - מחייבות לכאורה בדיקה רצינית. אך חקירה של יועץ כשלעצמה אינה הוכחה שראש הממשלה ידע על מעשיו, אישר אותם או היה שותף להם. מי שטוען שנתניהו היה שותף למעשה פלילי צריך להציג ראיות לידיעתו, למעורבותו ולכוונתו. לא די להצביע על קרבה פוליטית, עבודה באותה לשכה או כותרת המנוסחת כשאלה רטורית.

הכסף הקטרי: מדיניות כושלת לכאורה אינה עבירה פלילית

ישראל אפשרה העברת כספים קטריים לעזה החל ב-2018. בינואר 2019 המליצו ראשי גופי הביטחון להעביר מנת סיוע נוספת בסך 15 מיליון דולר, כחלק מהמאמץ לשמור על שקט ולמנוע הסלמה. המדיניות הייתה חלק מתפיסה ביטחונית רחבה, שנועדה לנהל את המציאות בעזה באמצעות סיוע, הסדרה וריסון.

אפשר לקבוע שהקונספציה כשלה באופן קטסטרופלי. אפשר לשאול כיצד ישראל אפשרה לחמאס להתחזק, ומדוע ההערכות הביטחוניות לא זיהו את הסכנה במלוא חומרתה. אבל אין להפוך בדיעבד כל החלטה ביטחונית כושלת לעבירה אתית או פלילית. העברת הכספים נעשתה במסגרת מדיניות שאותה קידמו הממשלות באותה עת ובהמלצת ותמיכת גורמי הביטחון. נקודה. ההבדל בין כישלון אסטרטגי לבין שחיתות אישית אינו משחק מילים. מי שמבקש להוכיח שחיתות חייב להוכיח אותה, ולא להסתפק בתוצאה הנוראה של מדיניות שגויה.

התרעות מחו"ל: טענות סותרות, לא עובדות מוכחות

ב-8 בספטמבר 2026 פרסם הארץ תחקיר שלפיו נשיא האמירויות, מוחמד בן זאיד, הזהיר את נתניהו מפני מהלך משמעותי שחמאס מתכנן. ב-9 בספטמבר פרסם רונן ברגמן ב-ynet דיווח נפרד, שבו ציטט גורם מודיעין בכיר במזרח התיכון, שזהותו לא נחשפה. לפי אותו גורם, האמירויות העבירה לישראל התרעה ממקור שהוגדר "אמין מאוד", ולפיה חמאס נערך לפעולה משמעותית וקרובה.

מנגד, נתניהו הכחיש שקיבל התרעה כזאת ואף הודיע על כוונתו לתבוע את הארץ. הכחשת נתניהו ולשכתו מגובה בכל הגורמים הרלוונטיים שהוזכרו בהאשמה התקשורתית. נשיא המדינה יצחק הרצוג מסר שלא הכיר התרעה כזאת. ברט מקגורק, בכיר לשעבר בממשל ביידן, אמר כי הוא ועמיתיו לא היו מודעים לשיחה או להתרעה קונקרטית. גם שני גורמים שהיו מעורים בפרטים אמרו ל-The Jerusalem Post כי ממשל ביידן לא הכיר התרעה ספציפית מהאמירויות. בהמשך פורסמה גם הכחשה של גורם רשמי באמירויות לטענה שבן זאיד הזהיר את נתניהו אישית מפני מתקפה צפויה. הדיווח העיתונאי מייחס לגורם מודיעיני אנונימי אישור להעברת התרעה לישראל ואינו מציג לכך ראיות כלשהן.

פרשת אבי גיל: חשד לשינוי פרוטוקול ומתי העיר את נתניהו

באוקטובר 2026 העלה אבי גיל, המזכיר הצבאי לשעבר של נתניהו, טענה שלפיה צחי ברוורמן ביקש לשנות את שעת השיחה המתועדת בין גיל לראש הממשלה בבוקר 7 באוקטובר מ-06:40 ל-06:29. גיל סיפר שקצרנית דיווחה לו על כך בינואר 2024, ושהוא כתב פתק ליועצת המשפטית לממשלה. אלא שבראיון עצמו הוא לא הציג לציבור את הפתק, את ההקלטה המקורית או בדיקה פורנזית של המסמך. לפי הדיווחים, חקירת המשטרה הסתיימה והתיק הועבר לפרקליטות, אך טרם התקבלה החלטה סופית על הגשת כתב אישום.

אם הרישום שונה שלא כדין, זו שאלה המצריכה בירור. אך אין בכך הוכחה שנתניהו הורה עליו או ידע עליו. גיל עצמו לא הציג ראיה פומבית לכך מעבר לרמיזות על התנהלות לא תקינה בלשכת רה"מ. חשד לשינוי רישום אינו הוכחה למזימה של ראש הממשלה, מה עוד שלא ברור את מי השינוי הזה משרת.

ויש שאלה נוספת, שהמראיינים אותו משום מה לא שאלו: אם הגיע אליו מידע מודיעיני בשעות הלילה, מדוע לא הועבר לראש הממשלה מיד? תפקידו של מזכיר צבאי אינו רק להעביר הודעות המסומנות כדחופות. הוא אמור להפעיל שיקול דעת ולהבטיח שמידע שעשוי להיות משמעותי לביטחון המדינה יגיע למקבל ההחלטות בזמן. אם אכן היו סימנים חריגים, מדוע לא העיר את ראש הממשלה? ואם לא היו כאלה, על מה בדיוק מבוססת הביקורת שהוא מפנה כלפי אחרים? עיתוי הראיון, סמוך למערכת הבחירות, מחייב הרמת גבה לפחות. האיש שתק 3 שנים ולפתע, מה?

מסע מתוזמן מול מנהיג במלחמה

מטבע הדברים יש אנשים המעדיפים לראות כל עץ בנפרד, ויש הרואים את היער - ודי להביט בהצטברות: תיקי האלפים הנמשכים שנים; המלצות השופטים שאינן זוכות לאותה בולטות כמו הכותרות המרשיעות; תקשורת שדיווחה בחדווה ובדרמטיות על כל פיפס ממשפטי נתניהו ונאלמה לפתע דום; פרשת הצוללות שהפכה גם למופע מחאה ביזארי; חשדות נגד אנשי לשכה שמוצגים לעיתים כאילו הם ראיה נגד ראש הממשלה; ומדי כמה חודשים - פרשה או עדות חדשה שמזניקה מחדש את מסע ההאשמות.

כאן כבר מותר לומר כי מה שנראה כרדיפה זו רדיפה - רדיפה פוליטית מתוזמנת, מדורגת וממומנת, המשתמשת בהליכים משפטיים, בהדלפות ובכוח התקשורת כדי לשחוק את מעמדו של נתניהו. זו פרשנות פוליטית מובהקת, חסרת תקדים, המבוססת על הצטברות האירועים שרובם לא הוכחו ואין לגביהם פסק דין של בית משפט. אפשר להעמיד פנים שהצטברות כזאת היא מקרית, אך יהיה בכך מן ההונאה העצמית וזלזול בתבונת הציבור.

הביקורת על נתניהו לגיטימית, אך צדק אינו נוצר באמצעות הרשעה תקשורתית או קתרזיס המוני. מדינה דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה להפוך חשדות לעובדות ואת המחלוקת הפוליטית למסע דה-לגיטימציה. מול הסערה הזאת ניצב נתניהו כמו צוק בים סוער, ומנהל את המלחמה הקשה ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה. אפשר לחלוק על החלטותיו ולדרוש ממנו דין וחשבון. אבל גם במאבק פוליטי לגיטימי יש קווים אדומים, ואם חוצים אותם פוגעים לא רק ביעד המותקף אלא בביטחונה של המדינה.