האם יצאתי עכו"ם

גילוי נאות: בחול המועד סוכות הייתי לרגע עובד כוכבים ומזלות. אברך לבוש שחורים (ברור) בביגוד עבה ורב-שכבות, כאילו אנחנו בעיצומו של חורף סיבירי, ניגש אליי ובידו לולב ואתרוג, ביקש ממני לברך עליהם. מה לי ולהם. בהיסח דעתי הוא חבש על ראשי כיפה, הורה לי לאחוז בלולב ולהחזיק באתרוג, לנענע את הראשון. כמעט ביקשתי סליחה מהלולב שלא עשה לי דבר, מה לי ולו. מדוע לנענעו? אבל האברך ביקש. היינו על יד השוק העירוני שהמה אדם ושעט מכוניות. ניסיתי להרגיע את עצמי - בעודי מבליע מבוכה - אם לא יועיל, לא יזיק. אם זה מרצה את האברך ומניח את דעתו, מדוע, בעצם, שלא אגרום לו קורת רוח. המעמד ארך רבע דקה, בקירוב, וכשם שחבש לי את הכיפה על ראשי הוא הסיר אותה ממנו והודה לי.

על מה תודה, תהיתי. אולי משום שלתפיסתו עשיתי מצווה? האם העולם ייראה טוב יותר לאחר מילוי המצווה הקטנה שלי מאשר לפניה? האם יתמעטו בו האיבה והרוע? האם ירבו בו צדק ושפע? האם ייאושו של אדם אחד יהיה טיפה פחות חריף? אני מעז לשער ולהניח כי התשובה לכל אחת מהשאלות היא תשובה אחת זהה - לא. אם כן, מה טעמה של מצווה זו? האם יצאתי ידי חובתי בהיענותי לבקשת האברך לנענע לולב? יכול להיות שבשלב מסוים אחשוב, חלילה, שאף שקיימתי מצווה בטקס יהודי מקובל, השתתפתי, בעצם, בטקס פגאני, אלילי. שהייתי לרבע דקה עובד כוכבים ומזלות. ומאז, לא ניכר שינוי קוסמי, אפילו לא יהודי. אני לא מרגיש שניצלו אותי, העליבו או, חלילה, ביזו והשפילו. לא מן הנמנע שעם סיום מילוי מצוותי חש האברך שכל ישראל ערבים זה לזה, כל ישראל חברים. יבושם לו. אשרי המאמין.

המעמד הקצרצר הזה סיפק לי חומר למחשבה על אודות נתינה, קבלה, יכולת לשמח אנשים, להיות נוכח ואף להשתתף רגשית בהוויה ובחוויה שלהם. לברך על היש ולהתברך בו. לקבל את הגיוון והשוני בין אנשים כברכה. להכיר טוב. להוקיר את המיטיב. לעצור רגע ולחוות משהו חדש, שונה, אף שיש בו צביון דתי, מהות דתית, סמליות דתית, ואף שאני חילוני גמור, חילוני מלא, חילוני אדוק. ברבע דקה נפגשו אנשים שונים, עולמות שונים. לרגע הבנתי את המשמעות של היות כולנו בני אדם ואת החן הרב שיש ב"איש באמונתו יחיה". האברך פתח לי צוהר להציץ אל עולמו האמוני, הרוחני, אשר נענוע הלולב סימל אותו בחול המועד. אני לא חושב שכל ישראל חברים ולצערי אף לא שכל ישראל ערבים זה לזה, אבל ביום חם, יום שוק, בחול המועד סוכות, ביום שנמהלים בו קודש וחול, קיימנו, האברך ואני, קשר קטן, קצר, זמני ועולמותינו השיקו זה לזה. היה בזה משהו יפה.