נצר אחרון: סיפורה של רינה למברגר

מצבה אחת, סיפור חיים שלם

במהלך הסיור צדה את עיני מצבה הצמודה לגדר המערבית של בית העלמין. הייתה זו מצבתה של חיילת צה"ל, שנפלה בעת שירותה הצבאי בשנת 1950. על המצבה, המעוטרת בסמל צה"ל, נחקק: טוראי 114514 רינה למברגר בת חנה וצבי. רינה נולדה בגרמניה, עלתה לארץ בשנת תש"ו (1946) ונפטרה ביום כ"ח באייר תש"י, 15 במאי 1950, בהיותה בת 21 בלבד. הכיתוב על המצבה עורר את סקרנותי. מבירור שערכתי עלה כי רינה הייתה מ"נצר אחרון" — ניצולת שואה שנותרה השריד האחרון למשפחתה הגרעינית. סיפורה האישי, השזור בתולדות השואה, ההעפלה והתקומה, ריגש אותי, וראיתי לנכון להביאו כאן, לזכרה. הסיפור מובא בהסתמך על המידע המופיע באתר "יזכור" של משרד הביטחון ובאתר יד ושם.

ילדות בצל רדיפות הנאצים

רינה למברגר, בת חנה וצבי, נולדה בברלין בירת גרמניה, ביום כ"א בטבת תרפ"ט, 3 בינואר 1929. כשהייתה ילדה הייתה עדה להתאבדותו של אביה, שנטל את חייו כאשר הנאצים הגיעו לביתו כדי לאוסרו. האירוע הטראומטי הותיר בה את חותמו וליווה אותה לאורך חייה. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה הלכו והחריפו רדיפות היהודים בגרמניה. בנובמבר 1938 התחוללו פרעות "ליל הבדולח", שבמהלכן נרצחו יהודים, בתי כנסת הועלו באש ורכוש יהודי נבזז. בעקבות הפרעות הוטלו על היהודים הגבלות נוספות.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בברלין כ-75 אלף יהודים. בהמשך נדרשו רבים מהם לפנות את דירותיהם, כחלק מהצעדים שנועדו להכין את גירושם מזרחה. עד 1943 גורשו מרבית יהודי העיר למחנות וליעדי גירוש אחרים, ורבים מהם נספו בשואה. במהלך המלחמה נספתה גם אמה של רינה. נסיבות מותה אינן ידועות. רינה, שנותרה לבדה, הצליחה להגיע לבלגיה ונקלטה בבית ילדים במרקן. במקום, שבו מצאו מקלט ילדים רבים ששרדו את מוראות השואה, החלה בהדרגה להתאושש מהתלאות שעברו עליה.

ההעפלה לארץ ישראל והמעצר בעתלית

ביולי 1946 עלתה רינה לארץ ישראל עם קבוצת ילדים מאותו בית ילדים, במסגרת עליית הנוער. הקבוצה העפילה באונייה "החייל העברי", אוניית קיטור קטנה שנרכשה עבור המוסד לעלייה ב' של ארגון "ההגנה" באמצעות מתווך יווני. ב-14 ביולי 1946 יצאה האונייה מנמל אנטוורפן שבבלגיה, ועל סיפונה 512 מעפילים. בין הנוסעים היו חברי תנועות חלוציות, קרובי משפחה של חיילים ומשוחררי מחנות ריכוז שהגיעו לשוודיה כפליטים.

לקראת ההגעה לחופי הארץ חשש הצוות הזר מעימות עם הבריטים ודרש להפנות את האונייה לקפריסין. המלווים והמעפילים השתלטו עליה ואילצו את הצוות להמשיך בדרכו לחיפה. ב-31 ביולי 1946 הגיעה האונייה לנמל חיפה, שם כותרה בידי הבריטים. כעבור יומיים הורדו ממנה החולים, הזקנים והילדים, ואילו יתר המעפילים, ובהם רינה, הועברו למחנה המעצר בעתלית.

מקיבוץ בארות יצחק לעין הנצי"ב

לאחר שחרורה ממחנה המעצר נקלטה רינה, יחד עם חבריה מבית הילדים, בחברת הנוער של עליית הנוער בקיבוץ בארות יצחק, ששכן אז בצפון-מערב הנגב, לא הרחק מרצועת עזה. באותם ימים נודע לה כי כל בני משפחתה שנותרו בגרמניה נספו. רינה הייתה כעת לבדה בעולם, ללא הורים או קרובי משפחה מדרגה ראשונה. בארות יצחק שכן באזור מבודד, על הדרך שבין עזה לבאר שבע. מראשית מלחמת העצמאות סבלו חברי הקיבוץ מהתנכלויות ומתקיפות, ומיקומו הפך אותו לאחד מיישובי המשלט החשובים בנגב.

ב-15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת העצמאות, תקף הצבא המצרי את הקיבוץ. מגיני בארות יצחק עמדו מול הפגזות והפצצות כבדות והצליחו להחזיק מעמד גם לנוכח התקפות נוספות. הקיבוץ חרב במהלך הקרבות, ולאחר המלחמה עברו חבריו למקום מושבו החדש, מדרום לפתח תקוה. במאי 1948, לאחר חורבן הקיבוץ, הצטרפה רינה לקבוצת עין הנצי"ב שבעמק בית שאן. שם החלה פרק חדש בחייה, במסגרת הקהילה שהייתה עתידה להיות ביתה.

שירותה הצבאי ונפילתה

באמצע אוגוסט 1948 התגייסה רינה לצה"ל. היא סיימה קורס אלחוט ולאחריו הוצבה בחיל הקשר כטלפוניסטית. רינה שירתה במחנה "גדעון", הסמוך לקיבוץ, וכך יכלה לבלות את חופשותיה ואת שעות הפנאי בחברת ידידיה מבלגיה. היא הייתה גאה מאוד בשירותה הצבאי ובמדים שלבשה. בתפקידה האחרון שירתה במטה גדוד 91 של חטיבה 9, חטיבת "עודד". ביום כ"ח באייר תש"י, 15 במאי 1950, נפטרה רינה בעת שירותה הצבאי. היא הייתה בת 21 בלבד. היא הובאה למנוחות בבית העלמין של קיבוץ עין הנצי"ב, המקום שבו מצאה את ביתה לאחר שנות המלחמה, האובדן והנדודים.

נצר אחרון — זיכרון של חיים שנגדעו

רינה למברגר נמנית עם חללי "נצר אחרון" — ניצולי שואה שנותרו השרידים האחרונים למשפחותיהם הגרעיניות, ובהן הורים, אחים, אחיות, בני זוג וילדים, ושנפלו במערכות ישראל לאחר שעלו לארץ ולבשו מדים. אנשים אלה חוו על בשרם את אימת השואה בגטאות, במחנות הריכוז וההשמדה, במסתור ובמנוסה בשטחים שנכבשו בידי הנאצים, ולעיתים גם בלחימה לצד אנשי מחתרות ופרטיזנים. לאחר שהצליחו לשרוד ולעלות לארץ, החלו לבנות בה חיים חדשים — אך רבים מהם נפלו במאבק להקמת המדינה או בהגנה עליה.

סיפורה של רינה למברגר הוא סיפור של ילדות שנקטעה, משפחה שאבדה, מסע העפלה רצוף קשיים וניסיון לבנות חיים חדשים בארץ ישראל. היא שרדה את רדיפות הנאצים ואת השואה, העפילה לארץ, נעצרה בידי הבריטים, מצאה בית בקיבוץ והתגייסה לצה"ל. ארבע שנים בלבד לאחר עלייתה לארץ, בהיותה בת 21, הסתיימו חייה. המצבה הצנועה בבית העלמין של עין הנצי"ב מנציחה לא רק את שמה ואת שירותה הצבאי, אלא גם את סיפורה של צעירה שנותרה לבדה ממשפחתה, אך בחרה לעלות לארץ ולשרת בה. זכרה הוא חלק מסיפורם של ניצולי השואה שהפכו לחלק בלתי נפרד מתקומת ישראל.