רציתם משפט, קיבלתם משפח

"וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח", כתב הנביא ישעיהו. אלפי שנים לאחר מכן, משחק המילים הזה נשמע מוכר מדי. ביקשנו מדינה שבה גם ראש הממשלה כפוף לחוק, ומצאנו את עצמנו במאבק על עצם הלגיטימיות של מי שאמורים לאכוף אותו. ב-21 בנובמבר 2019, בשעה 19:30, התייצב היועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, למסיבת עיתונאים והסביר את החלטתו, שפורסמה קודם לכן באותו ערב, להעמיד לדין את ראש הממשלה בנימין נתניהו בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. זו הייתה החלטה להגיש כתב אישום, לא הכרעת דין. נתניהו דחה את האישומים, וההכרעה בהם היא תפקידו של בית המשפט.

תגובתו באותו ערב הייתה נאום שבו תיאר את ההליך כ"ניסיון של הפיכה שלטונית" וקרא "לחקור את החוקרים". בעיניי, זה היה "נאום הכאוס". לא מפני שבאותו לילה החלו כל צרותיה של ישראל, אלא מפני שהוצגה בו לציבור מסגרת מסוכנת: מערכת אכיפת החוק עצמה הועמדה במרכז כתב האישום הציבורי של ראש הממשלה. מותר לנאשם לטעון שהחקירה נגדו הייתה פסולה. מותר לו לתקוף ראיות, להצביע על כשלים ולדרוש בירור. הזכויות האלה עומדות גם לראש ממשלה. אבל כאשר ראש ממשלה מתאר את ההליך נגדו לכאורה כ"ניסיון הפיכה", לדבריו יש משמעות החורגת מהגנתו האישית. הציבור נדרש להחליט אם הוא מאמין למוסדות המדינה או לאדם העומד בראשה. מכאן הדרך קצרה למצב שבו ביקורת על המנהיג נתפסת אצל חלק מתומכיו כהתקפה על המחנה כולו.

שלב אחרי שלב, המאבק המשפטי והמאבק הפוליטי נעשו כרוכים זה בזה. ההתקפה המילולית על החוקרים והפרקליטות הייתה גלויה כבר באותו נאום. בהמשך הגיעו גם יוזמות לשינוי כוחם של מוסדות המשפט. ביולי 2023, למשל, אישרה הכנסת בקריאה ראשונה הצעה שנועדה למנוע ביקורת שיפוטית בעילת הסבירות על החלטות הממשלה, ראש הממשלה והשרים. תומכיה ראו בה תיקון נחוץ ביחסי הרשויות; אני רואה במהלכים האלה ביטוי לניסיון לצמצם את הבלמים על השלטון. זו מחלוקת פוליטית לגיטימית, אבל השלכותיה נוגעות לכל אזרח.

אין צורך לטעון שכל משבר שהתרחש מאז נגרם בגלל משפט נתניהו; טענה כזאת תהיה גורפת מדי. גם משבר הבחירות כבר היה בעיצומו לפני ההודעה בנובמבר 2019. ובכל זאת, בעיניי, ההתנגשות המתמשכת סביב המשפט תרמה להפיכת מוסדות המדינה עצמם לזירת מאבק. במקום להתווכח רק על החלטותיהם, אנחנו מתווכחים על זכותם להחליט. למצב הזה אני מציע לקרוא "סופר-כאוס". לא מושג מחקרי מבוסס, אלא שם למצב שבו גם מנגנוני ההכרעה נעשים חשודים: המשפט, הבחירות, הביקורת הציבורית. כל הכרעה שאינה רצויה למחנה מסוים עלולה להיות מוצגת כהוכחה לכך שהמנגנון שהפיק אותה אינו לגיטימי.

ומה נותר כאשר אין הסכמה אפילו על הדרך להכריע? נתניהו לא ניצח בכל שלב. הצלחה מוחלטת היא תיאור שאינו עומד במבחן המציאות, בדיוק כמו הניצחון המוחלט החלומי, שממתין להגשמתו. אבל הישרדותו הפוליטית של נתניהו והיכולת שלו לשמור על תמיכה רחבה מחייבות את מתנגדיו לשאול שאלה קשה: האם הזעזוע שאנחנו חווים הוא בעינינו משבר, ובקרב חלק מהציבור הוא כבר נעשה מצב רגיל? האם התרגלנו לחיות בלי אמון משותף בכללי המשחק? מכאן החשש שלי לקראת הבחירות הבאות. לאחר ההודעה על ההעמדה לדין התקיימו בחירות לכנסת במרס 2020, במרס 2021 ובנובמבר 2022. התקיימו הצבעה, ספירה ופרסום תוצאות. העובדה הזאת חשובה: היא מלמדת שמנגנון הבחירות יכול לפעול גם בתוך מחלוקת חריפה, אבל היא אינה פוטרת אותנו מהחובה להגן עליו בכל פעם מחדש.

אין בידי מידע המוכיח שקלפיות ייסגרו בבחירות הבאות, ואין מקום להציג חשש כזה כעובדה. יש מקום לדרוש כבר עכשיו היערכות למניעת הפרעות להצבעה, חסימת גישה לקלפיות ואיומים על מצביעים ועל עובדי ועדות הבחירות. במערכת צמודה, פגיעה בזכות ההצבעה של ציבור מסוים עלולה להשפיע על התוצאה. גם כאשר אינה משנה את חלוקת המנדטים, היא פוגעת בזכות האזרח ובאמון בהליך. החשש מתחדד על-רקע הרחבת הזכאות לרישיונות נשק פרטי בתקופת כהונתו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר. ביוני 2026 דיווחה הכנסת על הוספת 180 יישובים לרשימת הזכאות. נכון לתאר זאת כהרחבת מדיניות הרישוי, ולא כחלוקת אקדחים אישית בידי השר.

רבים מהמחזיקים בנשק עושים זאת לצורכי הגנה ופועלים באחריות; אין הצדקה להציג אותם כחשודים באלימות פוליטית. אבל מדיניות המרחיבה את הנגישות לנשק מחייבת גם פיקוח, הכשרה ואכיפה. בישראל של היום מתקיימת חברה המצויה במתח פוליטי עמוק. השאלה כיצד מונעים שימוש בנשק לאיום ולהפחדה היא שאלה שהמדינה חייבת לענות עליה. חייבת לעמוד על המשמר. אנטון צ'כוב מזוהה עם העיקרון הדרמטי שלפיו רובה המופיע במערכה הראשונה צריך לירות בהמשך המחזה. זהו כלל ספרותי, לא נבואה על ישראל. אבל הדימוי מטריד: נשק שנכנס לתמונה אינו יכול להישאר מחוץ לדיון על אחריות ועל מניעה.

אינני רוצה לראות במערכת הבחירות הבאה את "המערכה האחרונה". אני רוצה שתהיה עוד מערכת בחירות במדינה חופשית, שבה אפשר להפסיד בלי לחשוש ולהחליף שלטון בלי אלימות. לשם כך דרושים כללים גלויים, אכיפה שוויונית והתחייבות של מנהיגי כל המחנות לכבד תוצאות שנקבעו כדין ולברר השגות בדרכים החוקיות. החשש הוא שלי. האחריות היא של כולנו, ובראש ובראשונה של מי שמחזיקים בסמכות. רצינו משפט. אסור שנשלים עם משפח.