איש הבירה ששינה את ההיסטוריה של AIPAC

בתור חוקר ההיסטוריה של איפאק, אני נרגש עד עמקי נשמתי מהמציאה המדהימה הזו בארכיון של ברנשטיין, שהיה יושב-ראש איפאק בשנים 1968-1954. תארו לעצמכם את שנת 1959. השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון, שנקראה אז AZCPA (הוועד הציוני האמריקני לענייני ציבור), נמצאת במשבר קיומי. tיזיה (סי) קנן, המייסד והמנוע שמאחורי הארגון, קורס תחת הנטל: הוא אינו מושך משכורת מהוועד כבר למעלה מחצי שנה, שקוע בגירעון של אלפי דולרים ומאיים לעזוב הכול, שכן במקום להילחם למען ישראל בגבעת הקפיטול, הוא נאלץ לכלות את זמנו ב"קיבוץ נדבות".

המילה "ציוני" הפחידה תורמים יהודים-אמריקנים פוטנציאליים (לא-ציונים) שרצו לעזור לישראל, אך רעדו מפני מתקפות ומהאשמות בדבר "נאמנות כפולה" שיפגעו בפטריוטיזם האמריקני שלהם. איזיה קנן (מייסד השדולה ומנהלה) והרב פיליפ ברנשטיין (יושב-ראש השדולה) הבינו כי אם ברצונם לשרוד ולהקים חזית רחבה, חייבים למחוק את המילה "ציוני" מהשם ולמתג את העשייה כפעילות אמריקנית לגיטימית. אולם הממסד הוותיק, ובראשו אישים כמו עמנואל ניומן (נשיא הסתדרות ציוני אמריקה — ה-ZOA) ולואיס ליפסקי (מראשי התנועה הציונית הוותיקה בארה"ב), זעם וסירב בתוקף. מבחינתם, מחיקת המילה הייתה כניעה משפילה לאנטי-ציונים ובגידה באידיאולוגיה.

ואז, לתוך הקלחת הרותחת הזו, נכנס לא אחר מאשר דוד בן-גוריון. במקום להרגיע, שחרר ראש ממשלת ישראל באותם ימים הצהרות פומביות עוקצניות שגינו את החשש מהזדהות עם הציונות בקרב יהדות התפוצות. מילותיו של בן-גוריון יצרו בלבול עצום בקרב המנהיגות, פגעו קשות במורל, והפכו את המותג "ציונות" לנטל מבלבל עוד יותר באמריקה, מלווה בחשש מפני תיוג המורגש בחלקים מסוימים בקהילה ומעורר אנטגוניזם עד עצם היום הזה. גלגול השם היה מייסר. בניסיון לברוח מהתיוג הוצעו שמות פושרים כמו "ידידות ארה"ב-ישראל" (US-Israel Friendship), וקנן עצמו ניסה לקדם שמות מסורבלים כמו "הוועד האמריקני לענייני ציבור למען ישראל". הארגון היה תקוע בבוץ.

ואז הגיע המכתב ששינה הכול, והוא מוכיח שהמציאות עולה על כל דמיון: מכתב שנכתב על גבי נייר פירמה רשמי של חברת "Beer Distributors, Inc." (מפיצי בירה בע"מ) מנורפולק שבווירג'יניה. על החתום: דוד פרידמן, פעיל מהשטח, איש של בירה ועשייה. דוד כתב לקנן את האמת העירומה ישר מהחזית: הוא שיתף כי רק לאחרונה איבד תמיכה של תורם שסירב נחרצות לסייע אך ורק משום שהמילה "ציוני" הופיעה בשם הוועד. דוד "איש הבירה" חתך את כל הפילוסופיה הגבוהה של הממסד והוכיח כי אם רוצים כוח פוליטי אמיתי שיגן על ישראל — חייבים לנהוג בפרגמטיות. הוא סיפק את הגיבוי האותנטי מהשטח לשינוי, ויחד עם תובנות של פעילים נוספים (כמו צ'ארלס שוורץ, שדייק את סדר המילים) נפל הפור ונולד המותג האלמותי: AIPAC (הוועד האמריקני-ישראלי לענייני ציבור).

ובסוף? זה מה שכל כך מרגש אותי במחקר ההיסטורי: היכולת להגיע לארכיון, לראות ניירת מצהיבה שלא ראתה אור שמש עשרות שנים, ולחשוף כיצד מוסד משמעותי כל כך מקבל החלטה על שינוי שמו בזכות... מפיץ בירה! מטורף.