מסע יצירה שהוא מסע זהות ואינו שמחת חג

"עמק יזרעאל ירושלים" - הקדושה שבחולין. כאן מנסה עוזר לייצר דיאלוג בין הקדושה לחולין ובין ירושלים לעמק. הנוף הישראלי היומיומי מקבל נופך דתי: הממטרות מתפללות, והחרציות הופכות ל"פרוכת". מושגים חקלאיים, כגון "דילול", משמשים מטאפורות למאבק בין זיכרון לשכחה. עוזר מגדיר את עצמו כבעל "תודעת קיום דו-שורשית": בין הישראליות ליהדות הוא מגלה כי יש אלוהים בעמק, בגבעת המורה, כפי שהוא נמצא בהר המוריה.

"הסיסמה הייתה שמחת חג" - ההתפכחות והמחאה. זהו ספרו השישי, צלול, בוטה ועוצמתי. לשונו מתכתבת עם שירת התחייה של ביאליק וטשרניחובסקי ומחיה יופי לשוני ישן בעברית בת זמננו. פואמות רחבות יריעה צוללות לזיכרונות הילדות בעמק ולטראומות היסטוריות, ובהן הפרהוד בבגדד.

המשורר כמוכיח בשער

בספר בולטת עמדת המחאה. עוזר מציב את עצמו כמוכיח בשער נגד רשעתם של אדוני המלחמה במלחמת יום הכיפורים. בלשון בוטה הוא כותב: "והבני זונות ישבו שם מעלינו עם סיגרים ועלי תאנה". זעמו מופנה גם כלפי דמויות סמכותניות דתיות, ובהן הרב עובדיה יוסף ובעלי סמכות רבנית אחרים. המחאה נובעת ממשבר עמוק באמונותיו. עוזר מתפכח הן מן הציונות התמימה של ילדותו והן מן החרדיות הממסדית שאליה פנה בבגרותו. נותר בו משורר בודד מאוד, אך עשיר מבחינה לשונית ואינטלקטואלית, המבקש לאחות את זהותו השסועה באמצעות השירה.

דמות האב והמורשת הבגדדית

דמות האב והשורשים הבגדדיים הם ציר מרכזי בשירת המחאה של עוזר. האב, מורה הממשיך לכתוב וללמד, מאמין בכוחן של המילים ובאפשרות לקיים קשר בין מזרח למערב. האם מורישה לבנה שיר פלא, ולאחר מות ההורים נותר קולם בהקלטה ישנה:

וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב; וִיהוּדָה לְעוֹלָם
וִירוּשָׁלַיִם לְדוֹר וָדוֹר.

דמות האב מגלמת גם חלומות שנשברו: החלום על בגדד כעיר נאורה בימי המנדט הבריטי בעירק, והחלום על ציונות שלא תהפוך ללאומנות מיליטריסטית. תיאור האב במעברה, המשמיע תקליטים בערבית, טעון בכאב של ניכור ושל אובדן. מכאן צומחת מחאתו של המשורר נגד הממסד הישראלי, שהאכיל את דורו בסיסמאות כוזבות על כור היתוך מאחד. שפתו מבטאת אהבה שבורה אך נאמנה למשהו שחלף מן העולם. לאחר שהתפכח מאמונותיו, הוא נותר משורר המשתמש בלשון פצועה ובוטה כדי להוכיח את אדוני הארץ והמלחמה.

הקינה על הציונות התמה

הספר מבטא התפכחות כואבת מן הציונות התמימה של הילדות. עוזר אוהב את האמונה הציונית שעל ברכיה גדל, אך מבין שהציונות ההיא חלפה מן העולם. ההד העולה מכאן הוא שירו של יונתן גפן: "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי... יכול להיות שזה נגמר". אין זו רק קינה על אובדן אידיאולוגיה, אלא על קריעת החוט המקשר בין הדורות. המשורר מחפש נקודת אחיזה חדשה לאהבת הארץ, ובאמצעות המילים הוא מנסה לתפור את קרעי זהותו. בתוך הקינה מסתתרת צוואה של נאמנות לשלום ולדיאלוג. צוואה זו מתגלמת בשיר החותם את הספר, "פרויקט מגדלור", המבוסס על ציטוטים של תושבי העוטף המחויבים לדו-שיח עם עזה. השיר הופך לקינה אילמת ולקריאה להתפכחות מן המלחמה.

חבלי כביסה מול חבלי משיח

תמצית שירתו של עוזר מצויה בדיאלוג בין שני הרים: הר המוריה והר המורה. הראשון מתואר כהר רחוק, זקן וחשוף; השני, שבעמק יזרעאל, צעיר ושוקק חיים, ובו "חַבלי כביסה ארוכים וילדים משחקים". הניגוד מבטא את המתח בין הקדושה הרחוקה לבין החיים הממשיים, בין חבלי משיח לחבלי כביסה. עוזר מעניק עדיפות לחבלי הכביסה - לחיים עצמם, לנוף ולזיכרונות הילדות.

בשירתו מתמזגות המסורת הבגדדית הדתית של בית הוריו והאידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית של העמק. הממטרות שרות ומתפללות, החרציות נעשות פרוכת, והנוף החקלאי נושא בתוכו קדושה. כך מתאפשר הדיאלוג בין גבעת המורה להר המוריה, בין המקומי לירושלמי ובין הישראלי ליהודי. מעל לכל אלה מרחפת דמות האם, המאחדת את הזיכרון, הכאב והגעגוע. בשירו האחרון היא מתעוררת מקברה כדי ללטף את לחיו הדומעת של בנה. הוא שולח לה תמונות, אך היא משיבה:

אֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת תְּמוּנוֹת וְלֹא אַלְבּוּמִים,
אֲנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה רַק מְטַיֶּלֶת. מְטַיֶּלֶת.

בסיום זה מתמצה מסעו של עוזר: מן הזיכרון אל ההתפכחות, מן השבר אל השירה. "הסיסמה הייתה שמחת חג" אינו ספר של שמחה פשוטה, אלא יצירה המבקשת להציל מן השכחה את קולות ההורים, את חלומות הדורות ואת האהבה לארץ, גם לאחר שהאמונות הישנות קרסו. השירה היא המקום שבו יכול המשורר לשמר את המורשת, לבטא את מחאתו ולהותיר פתח לשלום ולדיאלוג.