הדמוקרטיות על סף תהום

אני מתבונן כיום בצרפת בדאגה הולכת וגוברת ובזעם שאינני מתכוון להסתיר. לנגד עיניי ניצבת רפובליקה שמוסדותיה נחלשים, סמכותה מתערערת, האלימות מכרסמת ביסודותיה ומנהיגיה מהססים בין החובה להשליט סדר לבין החשש מפני החרפת המתיחות. אלא שהמתרחש בצרפת חורג הרבה מעבר לגבולותיה. זהו תמרור אזהרה לכל הדמוקרטיות, אשר מרוב ביטחון ביציבותן נוטות לשכוח כי החירות, הריבונות והסדר הדמוקרטי אינם נכסים המובטחים לנצח. מעולם לא התנגדתי למרד הנובע מתביעה כנה לצדק. אני מאמין בזכות להפגין, למחות, לערער על מוסכמות ולהוקיע עוולות. כל דרכי הרעיונית מושתתת על עיקרון אחד: לפרק את הטעון פירוק כדי לבנות מחדש חברה ראויה יותר, אנושית יותר ובת-קיימא. אולם אני מסרב לטשטש את הגבול שבין מחאה דמוקרטית להרס, בין מאבק חברתי לתוקפנות ובין התקוממות לגיטימית לאלימות מאורגנת. כאשר בתי ספר מועלים באש, בתי עסק נבזזים, ושוטרים ואזרחים הופכים למטרות תקיפה - חובתה של הרפובליקה להגיב בתקיפות.

אני דוחה את הטענה שלפיה גילויי האלימות הללו אינם אלא התפרצויות זעם ספונטניות. ישנן כנופיות מאורגנות, רשתות פשיעה וקבוצות המסוגלות לתכנן ולתאם עימותים עם רשויות החוק. אין פירוש הדבר שכל מהומה עירונית היא ניסיון התקוממות נגד המדינה, אך התעלמות מן ההתארגנויות הללו היא הפקרות שלטונית. דמוקרטיה שאינה מסוגלת להבטיח את ביטחון אזרחיה מאבדת בהדרגה את אמונם, ולבסוף גם את הלגיטימיות של סמכותה. ממשלות צרפת לדורותיהן נושאות באחריות היסטורית להזנחתם של אזורים שלמים. נסיגת השירותים הציבוריים, כישלונות מערכת החינוך, המצוקה הכלכלית והיחלשות נוכחותה של המדינה העמיקו את השסעים בחברה. אולם אין להפוך את העוני, האבטלה או האפליה להסבר כולל, ובוודאי לא להצדקה, לכל מעשה אלימות. הבנת שורשיה של מצוקה אינה מחייבת השלמה עם תוצאותיה.

בחוגים מסוימים אני מזהה גם התרחקות אידיאולוגית, תרבותית ולעיתים דתית מעקרונות היסוד של הרפובליקה. אני מודאג במיוחד מן האיסלאמיזם הרדיקלי, המבקש להכפיף את הריבונות הדמוקרטית לצווים דתיים, לערער על עקרון החילוניות ולפגוע בשוויון בין נשים לגברים. יש להבחין הבחנה ברורה בין האיסלאם, שאמונה בו וקיום מצוותיו הם חלק מחופש הדת, לבין האיסלאמיזם הפוליטי, המבקש לכפות על החברה סדר אידיאולוגי ותאוקרטי. אינני יוצא נגד מוצא, זהות או אמונה, אלא נגד כל ניסיון להציב סמכות דתית או קהילתית מעל לחוק המדינה. אני דורש נאמנות בלתי מסויגת לרפובליקה הצרפתית; לא לממשלה זו או אחרת, לא למפלגה ולא למנהיג, אלא לחוקה, לריבונות הלאומית ולעקרונות האוניברסליים שעליהם מושתתת הקהילה המדינית. אזרחות אינה רשימת זכויות בלבד; היא כרוכה גם בחובות, באחריות ובמחויבות לכללי החיים המשותפים. נאמנות לרפובליקה אינה מחייבת אחידות תרבותית, דתית או מחשבתית - היא מחייבת הכרה בסמכותו של חוק אחד, החל על הכל בשווה.

גם את המערכת הפוליטית אינני פוטר מאחריות. אני מבקר בחריפות את תנועת "צרפת הבלתי כנועה", שחלק מן הרטוריקה המתעמתת שלה תורם, לדעתי, לשחיקת הלגיטימיות של מוסדות המדינה. אינני טוען שהתנועה מארגנת את מעשי האלימות, אך אני מטיל ספק באחריותם הציבורית של מי שמטפחים שיח של עימות מתמיד ומטשטשים את הגבול שבין מחאה לגיטימית להתנגשות אלימה. ביקורתי מופנית גם כלפי הממשלות לדורותיהן, שהיסוסיהן, סתירותיהן ומדיניותן קצרת הרואי פגעו בסמכות השלטון ובאמון הציבור. על המדינה להשיב לעצמה את כושר הפעולה ואת סמכותה. הגנה על חיי אדם, על רכוש ועל מוסדות הציבור היא מחובותיה הראשונות. בנסיבות חריגות המצדיקות זאת, אינני שולל הטלת עוצר באזורים מוגדרים, הפעלת אמצעי ביטחון מיוחדים ואף הסתייעות בכוחות צבאיים, ובלבד שכל אלה ייעשו מכוח החוק, בפיקוח ראוי ובמידתיות הנדרשת.

כוח נחוש אך מרוסן

אני מודע לכך שעימותים עם קבוצות חמושות עלולים לגבות חיי אדם ולהוביל להסלמה הרסנית. דווקא משום כך אין להפוך את הפעלת הכוח לתכלית בפני עצמה. כוחו של השלטון חייב להיות נחוש אך מרוסן, יעיל אך כפוף לחוק, תקיף אך נתון לביקורת. רפובליקה שתוותר על עקרונותיה בשם ההגנה על קיומה עלולה להחריב במו ידיה את אשר ביקשה להציל. לצד זאת, אני קורא להשבת שירות חובה צבאי לאומי, שוויוני ואוניברסלי, לנשים ולגברים כאחד, ללא הבדל מוצא, דת או מעמד חברתי. יש להבטיח התאמות מטעמים רפואיים וחלופות אזרחיות מוסדרות למצפוניים המתנגדים לשירות צבאי. אני מבקש שכל דור ילמד הלכה למעשה משמעת, ערבות הדדית, אחריות משותפת וחובה כלפי המולדת. שירות כזה עשוי להפוך לבית מדרש אזרחי של הרפובליקה, שבו צעירים מרקעים שונים חולקים חוויה מעצבת ומגלים את משמעותה של השתייכות לאומית. החירות אינה רק ירושה שקיבלנו; היא גם אחריות שעלינו לשאת.

אולם שיקומה של צרפת אינו יכול להישען על משטרה וצבא בלבד. דרושים חינוך תובעני, מערכת משפט אמינה, שירותים ציבוריים מתפקדים, מאבק נחוש בפשיעה והתמודדות בלתי מתפשרת עם ניסיונות מוכחים לערער על אחדות המסגרת האזרחית. תיקון עוולות חברתיות אינו תחליף לאכיפת החוק, כשם שאכיפת החוק אינה פוטרת את המדינה מחובתה לתקן עוולות. השבת סמכות המדינה מחייבת להבטיח בעת ובעונה אחת ביטחון, שוויון זכויות ושוויון בחובות. חרף חומרת המצב, אני מסרב להאמין שצרפת אבדה. מבעד לשסעים אני עדיין רואה אומה הקשורה עמוקות להיסטוריה שלה, לזיכרונה ולכבודה. בגילויי ההתרגשות העממית סביב ביקור האפיפיור אני מזהה כמיהה לשורשים רוחניים ותרבותיים. גם העניין בסרט "דה גול", וההערכה המתמשכת לדמותו של הגנרל, משקפים בעיניי געגוע לריבונות, לרציפות היסטורית ולתחושת שותפות לאומית. אין אלה ביטויים להסכמה פוליטית כוללת, אך הם מעידים על זיכרון קולקטיבי שעודנו חי ופועם.

אינני מבקש לשוב לעבר מדומיין או להתרפק על גדולה שאבדה. אני מבקש להפוך את המורשת ההיסטורית למקור של עוצמה מוסרית לקראת העתיד. על צרפת לשוב ולמצוא את האומץ לשאת בגאווה את מורשתה בלי להתכחש לעקרונותיה; לפתוח את שעריה בלי לוותר על עצמה; לשלב בלי להיטמע; ולכבד את חופש האמונה בלי להתיר לאמונה כלשהי לגבור על החוק המשותף. דבריי הם אפוא קריאת אזהרה לכל הדמוקרטיות. אני מסרב להשלים עם חוסר אונים שלטוני ועם אותה כניעה מוסרית המאפשרת לחברה להעלות על נס את ערכיה, ובה בעת להימנע מלהגן עליהם. אינני מבקש רפובליקה הנשענת על פחד, ואף לא מדינה המתפתה לעריצות. אני מבקש רפובליקה המגינה על אזרחיה בלי להפקיר את סמכותה, עומדת על עקרונותיה בלי לנהוג בשרירות לב, ושומרת על ריבונותה בלי לפגוע בחירויות היסוד.

על מנהיגי הציבור להבין שאין הם רק מנהליו של הווה רווי אי-ודאות. הם נאמניה של מורשת היסטורית, ועל כתפיהם מוטלת האחריות לעתיד הדורות הבאים. צרפת ידעה מלחמות, כיבושים, מהפכות ומשברים קיומיים, ופעם אחר פעם מצאה בתוכה את הכוחות לקום מחדש. שהרי הסכנה הגדולה לדמוקרטיה אינה נובעת רק מאלימותם של אויביה, אלא גם משחיקת רצונה להגן על עצמה. שקיעתה של אומה מתחילה כאשר היא חדלה להאמין בצדקת עקרונותיה, כאשר הזהירות הופכת לשיתוק והסובלנות מתגלגלת לוויתור עצמי. אני מסרב לקבל את הבלבול המזהה סמכות עם דיכוי, נחישות עם קנאות, ונאמנות לאומית עם שנאת האחר. דמוקרטיה הראויה לשמה חייבת לשלב בין נדיבותם של ערכיה לבין הנחישות הדרושה לשמירתם.

חירות שאין בצידה אחריות סופה להיחלש; סמכות שאין בצידה צדק סופה להפוך לעריצות. אני מערער כדי לבנות, מוקיע כדי לעורר מצפון ומתקומם נגד הכניעה והוויתור. החירות דורשת אומץ, הריבונות מטילה חובות, והדמוקרטיה מחייבת אחריות. ואני מסרב להשלים עם האפשרות שיום אחד יעמדו מולנו הדורות הבאים וישאלו: "ידעתם, ראיתם, הבנתם... מדוע לא עשיתם דבר?"