בחזרה אל השורשים

ביום רביעי שעבר, בעיצומה של מערכת הבחירות, התקיים אירוע יוצא דופן בבית ז'בוטינסקי בתל אביב: טקס הסרת הלוט מעל תמונת ההנצחה לחבר הכנסת לשעבר, עורך הדין דוד מנע ז"ל. "המצודה" היא במידה מסוימת אתר יוצא דופן בתל אביב, ולא רק בגלל המבנה המיוחד שלה. זהו ביתה של תנועת ז'בוטינסקי, המטה של מפלגת הליכוד וקודמתה תנועת החרות, מזה עשרות בשנים. הרבה אירועים היסטוריים התרחשו בבניין זה המתנשא ל-14 קומות, ואשר ייעודו המוצהר הראשוני היה לשמר בין כתליו את מורשת זאב ז'בוטינסקי, אבי התנועה. אמרנו "יוצא דופן" והתכוונו לכך ש"תל אביב תכלת-לבן", כפי שכינה אותה מנחם בגין בשנות החמישים, איננה עוד בדיוק, בלשון המעטה, מהמעוזים הפוליטיים של הליכוד.

כל מי שבא בשערי הבניין לא יכול בטרם כניסתו למעלית להתעלם מהקיר לימינו, הנושא עשרות תמונות של ראשוני התנועה ומנהיגיה, ובראשם חברי הכנסת מהעבר. בכל פעם שאני מגיע ל"מצודה", אני מתעכב ליד הקיר הזה, מתרפק על אישים כמו יוחנן בדר ואריה בן-אליעזר, חיים לנדאו ושמואל תמיר, זכרם לברכה - דור של נפילים, יוצאי המחתרת, שהייתה לי הזכות להכירם בצעירותי. אל הגלריה הזאת נוספה עתה תמונתו של חברי דוד מנע. מהם הוא למד ובדרכם המשיך - בעיקר בתחום החברתי. בכל תפקיד שמילא, לא רק בכנסת, עמדו לנגד עיניו חמש המ"מין הנודעות של ז'בוטינסקי. מאמין גדול היה בזכות על ארץ ישראל, אבל את השיח עליה השאיר לעמיתיו לסיעה.

באי הטקס הצנוע התרפקו לא רק על חבר ומנהיג שהלך לעולמו בטרם עת, אלא גם על תנועה ששינתה את פניה, ושנאבקת בימים אלה על המשך הנהגתה את המדינה. זהו טקס נוסטלגי שלא מנותק מאווירת הבחירות המתלהטת, בבניין שהיה צריך להיות בימים אלה רועש וגועש כהכנה ליום הבוחר. ייאמר לזכותם של שני שרים, יריב לוין ואלי כהן, שבאו לכבד בדבריהם את חברם. אפילו המנכ"ל פינה מזמנו להשתתף ולשאת דברים; לשמחתי, דוד שרן, איש המנגנון, דווקא מחשיב את המורשת שכה הוזנחה בשנים האחרונות.

הטקס יוצא הדופן הבליט בעיניי את הפער בין העבר התנועתי לבין ההווה העסקני והרדוד שבו שרויה הליכוד. אינני מאלה שכל מעייניהם נתונים לעבר, ואינני מאלה שרק מתרפקים על אישי העבר. אומנם מרבית עיסוקיי הם אכן בטיפוח המורשת הלאומית, אבל מעולם לא ראיתי בה פרק שהוא מנותק מהנעשה בהווה ומהמחשבה על העתיד. מנחם בגין וחבריו נלחמו - יחד עם רבים אחרים - על הקמת המדינה, ומשהוקמה מתנהל בתוכנו מאבק לגיטימי על צביונה, על ביטחונה ועל אופיה, כיאה לדמוקרטיה תוססת. לתנועה פוליטית רצינית חייב להיות מצפן; חייב להיות בסיס רעיוני עמוק ורחב, מה שאין לרוב המפלגות הקטנות שקמו כפטריות אחרי הגשם במטרה להשתחל לכנסת.

לתנועת החרות מצד אחד ולמפא"י מצד שני היה בסיס כזה. אלא שברבות השנים חלה התרחקות מן הבסיס הרעיוני. כתוצאה מכך, מפא"י, "מייסדת המדינה", התפוגגה לחלוטין ואיננה עוד. הליכוד, הנמצאת בשלטון ברוב השנים מאז מהפך מאי 1977, החזיקה מעמד כתנועה חיה ונושמת, אך התחושה היא שגורלה עלול להיות כגורל יריבתה המסורתית.

תנועת הליכוד חייבת לעשות חשבון נפש פנימי, לחזור לשורשיה, ולהטמיע בקרב תומכיה ובקרב כלל אזרחי המדינה את תורתו הכה-רלוונטית של מורה דרכה, זאב ז'בוטינסקי ז"ל. יפה אמר בטקס חבר הכנסת לשעבר מיכאל קליינר, כי "מלמעלה, דוד מנע היה רוצה שהליכוד תנצח". אבל לשם כך עליה לטפח את מורשתה הברוכה, שצריכה לתת את הטון במדינה: להבטיח את ביטחונה, לתגמל את הלוחמים ולא את המשתמטים, לחזק את ההתיישבות, לעודד את העלייה, לפעול נגד יוקר המחיה, להטמיע מורשת ומסורת בתלמידים, לחזק את אושיות החברה, ליישם את רעיון ההדר בחיי היומיום ולטפח דור ראוי של מנהיגי העתיד...

אינני יודע אם החבר הכנסת המנוח היה בקיא דיו בתורת ז'בוטינסקי, אבל בחייו הציבוריים פעל על פיה. מנהיג שקט, לא צעקן, שצמח מן המעברה אל הכנסת, בנה עם רעייתו משרד עורכי דין משגשג, והגשים חלומות של מי שהיה ה"נסיך" של חנינה ונאג'י, שעלו מעירק ב-1951 וזכו לראות את בנם שובר תקרות זכוכית. סיפורו - שניתן לקוראו בספרו האוטוביוגרפי שהשאיר אחריו - הוא גם סיפורה של מדינת ישראל וסיפורה של תנועה מפוארת שחייבת לשוב אל מקורותיה המפוארים.