פיגוע בקו 5: התופת ברחוב דיזנגוף

השבוע לפני 32 שנים, ב-19 באוקטובר 1994, התפוצץ מחבל מתאבד באוטובוס קו 5 של חברת דן בתל אביב. 22 בני אדם נרצחו ועשרות נפצעו. הפיגוע, מהקשים שידעה ישראל באותה תקופה, זעזע את המדינה והצית מחדש את הוויכוח הציבורי על הסכמי אוסלו. בעקבות שידורי הטלוויזיה והתמונות הקשות שהופצו מהזירה התעורר גם דיון ציבורי על גבולות הסיקור התקשורתי באירועי אסון.

בבוקר יום רביעי, 19 באוקטובר 1994, אירע פיגוע התאבדות באוטובוס קו 5 של חברת דן ברחוב דיזנגוף בתל אביב, בסמוך לפינת הרחובות דיזנגוף ואסתר המלכה, כ-100 מטרים מצפון לכיכר דיזנגוף. בפיגוע נרצחו 22 בני אדם ועשרות נוספים נפצעו. הפיגוע התרחש דקות ספורות לפני השעה 9:00 בבוקר. מחבל מתאבד, שהשתייך לארגון חמאס ונשא מטען חבלה רב-עוצמה, פוצץ את עצמו בתוך האוטובוס, שהיה עמוס בנוסעים והיה בדרכו לכיוון צפון. על-פי הערכות שפורסמו לאחר הפיגוע, המטען הכיל כ-20 קילוגרם חומר נפץ.

הפיצוץ העז החריד את האזור כולו. עוברי אורח שהיו עדים לאירוע נותרו בהלם, ובמקום השתררו בהלה והמולה. בתוך דקות הגיעו לזירה כוחות משטרה וצוותי מד"א. המראות שנגלו לעיניהם היו קשים ומזעזעים: האוטובוס היה מפויח ומעוצמת הפיצוץ האדיר נהרס כמעט לחלוטין וחלקים ממנו עפו למרחק רב. גופות וחלקי גופות היו פזורים בזירה. בחלונות הבתים והמשרדים לאורך הרחוב התנפצו זכוכיות, ונגרם נזק רב לרכוש.

רוב ההרוגים והפצועים באורח קשה ישבו בחלקו הקדמי של האוטובוס, סמוך למקום הפיצוץ. לאחר ההלם הראשוני החלו כוחות הביטחון וההצלה לחלץ את הפצועים ולפנותם לבתי החולים. מצבם הקשה של חלק מהקורבנות הקשה על זיהוי הגופות, וגופות וחלקי גופות נותרו בזירה במשך שעות. אנשי זק"א פעלו במשך זמן ממושך לאיסוף שרידי הגופות כדי להביאם לקבורה.

גם כלי רכב שנסעו בסמוך לאוטובוס נפגעו בפיצוץ. בין היתר נפגע אוטובוס נוסף של קו 5, שנסע בכיוון הנגדי. רק סמוך לשעה 17:00, לאחר ששרידי האוטובוס פונו והזירה נוקתה ונשטפה, נפתח רחוב דיזנגוף לתנועה. הרחוב היה חסום בחלקו במשך שעות ארוכות בשל פעולות החילוץ, הטיפול בזירה ואיסוף הממצאים.

אחד מפיגועי ההתאבדות הקשים בישראל

הפיגוע בקו 5 היה אחד מפיגועי ההתאבדות הראשונים בישראל ואחד הקשים שבהם עד אז. מותם של 22 בני אדם ופציעתם של עשרות נוספים עוררו זעזוע עמוק וזעם ציבורי. בעקבות הפיגוע הטיל צה"ל סגר על יהודה, שומרון ורצועת עזה. עובדים פלשתינים שהועסקו בישראל נדרשו לשוב לבתיהם, בין היתר מחשש לפעולות נקם.

הפיגוע התרחש כשנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו הראשונים. באותה תקופה החריף הוויכוח הציבורי סביב התהליך המדיני והשלכותיו הביטחוניות. גורמי אופוזיציה ותנועות ימין האשימו את ממשלת ישראל, בראשות יצחק רבין, באחריות לגל פיגועי הטרור שהתרחשו באותן שנים. לטענתם, ההחלטה לנהל משא-ומתן עם אש"ף ועם מנהיגו, יאסר ערפאת, ולהגיע להסכמי אוסלו, סיכנה את ביטחון המדינה.

זמן קצר לאחר הפיגוע נערכה הפגנת ימין ברחוב דיזנגוף, סמוך למקום הפיצוץ. המפגינים מחו נגד הממשלה ונגד תהליך אוסלו, ונשאו שלטים ובהם סיסמאות חריפות, לרבות הכיתוב "ממשלת דמים". הפיגוע הפך אפוא לא רק לאירוע טראומטי בתולדות הטרור בישראל, אלא גם לנקודת מחלוקת בזירה הפוליטית, על-רקע המאבק הציבורי סביב דרכה המדינית של הממשלה.

התמונות הקשות והוויכוח על גבולות הסיקור התקשורתי

לצד האסון האנושי והוויכוח הפוליטי, עורר הפיגוע דיון ציבורי נוקב על אופן הסיקור התקשורתי של אירועי טרור רבי-נפגעים. ערוצי הטלוויזיה העבירו שידורים חיים מזירת הפיגוע, ובהם צילומים קשים ששודרו ללא עריכה מוקדמת. התמונות חשפו את הצופים למראות ההרס ולפגיעות הקשות בנפגעים. בין הצילומים שפורסמו בכלי תקשורת אחדים היה תיעוד של נהג האוטובוס, שגופתו נראתה כשהיא שמוטה על ההגה.

במקרה אחד, לבני משפחתו של אחד ההרוגים נודע על מותו בעקבות צפייה בשידורי הטלוויזיה. הפרסום של תמונות קשות מזירת הפיגוע, ובכללן צילומים של נפגעים ושל גופות, עורר זעם ומחאה בקרב הציבור.

בעקבות הביקורת התחדד הדיון בכללי האתיקה החלים על כלי התקשורת בעת סיקור אסונות ופיגועים. במרכזו עמדה השאלה כיצד ניתן לדווח לציבור בזמן אמת על אירוע בעל חשיבות ציבורית, ובה בעת לשמור על כבודם של ההרוגים, להגן על פרטיות משפחותיהם ולהימנע מחשיפת הצופים למראות קשים שלא לצורך. בעקבות הפיגוע חודדו ונקבעו כללי אתיקה לגבי אופן השידור והפרסום של צילומים באירועים מסוג זה.