כת

הגיעה אליי הרשומה של אברי גלעד, שלפרק זמן קצר סטה מן השורה, אולם עוצמת הנהר, כך נראה, סחפה אותו חזרה. וכך נפרדנו בצער מהסלמון הנורווגי שלזמן מה העז לשחות במעלה הזרם, וקיבלנו בחזרה את איש הברנז'ה התל אביבית, שחושב ואומר את הדברים הנכונים, והכי חשוב - רואה בנתניהו את מקור ושורש כל רע במציאות חיינו ואת תומכיו, מצביעי הליכוד, כחברי כת. לא פחות חשוב, אברי גם הצביע על "המנהיג" שהוא המענה והמזור לצרותינו, איש האמת, ישר הדרך, שמילתו מילת ברזל: נפתלי בנט, כמובן.

אגב, גם נפתלי עצמו סטה לפנים מן השורה, גם הוא שחה פעם נגד הזרם. אולם תחת מסה קריטית של מאמרי דעה שהשחירו את שמו ומערכונים שבזו ולעגו לו, גם נפתלי "התיישר", עד כדי כך שאותו עיתון הארץ שרמס את כבודו עד אפר פרסם טור שכותרתו: "כן, נפתלי בנט לראשות הממשלה". שנאמר: "במקום שבו בעלי תשובה עומדים...". אני משוכנע שגם אברי, כמו בנט, קיבל המון תמיכה וחיזוק על בחירתו להשמיע עמדה כה חריגה ואמיצה שטרם הושמעה.

ולגופן של כמה מטענותיו:

"המנהיג אינו טועה לעולם" - אכן, למצביעי הליכוד, ממשיכי דרכה של תנועת החרות, יש די-אן-איי מעט שונה מזה של מצביעי מפלגות השמאל, שמקפידים לערוף את ראשי מנהיגיהם אחת לרבע שעה. בחדר הישיבות של סיעת הליכוד יש תמונות של ארבעה מנהיגים. למנהיגי מפלגת העבודה צריך למצוא מקום ל-15 תמונות. זה לא צירוף מקרים. אנחנו, "חברי הכת", חסידיהם של תהליכים ארוכי טווח, בשונה מחסידי ה"כאן והעכשיו" בשמאל. אנחנו אופטימיים ביסודנו, סלחניים יחסית לטעויות, ומאמינים ביכולתו של אדם, לרבות מנהיג, לתקן ולעשות תשובה.

אישית, אינני רואה בראש הממשלה נתניהו אדם חף מטעויות, רחוק מכך. מדיניות ההכלה וההטבות הכלכליות שהוביל הדרג המדיני בשנים שקדמו לשבעה באוקטובר הייתה טעות קשה, גם של ראש הממשלה. גם עסקת שליט הייתה שגיאה כבדה מאוד. חשבתי כך בזמן אמת, ואני מאמין שחלק ניכר מתומכיו חשבו כמוני - בשונה מהמקהלה התקשורתית שדחפה בכל כוחה להיכנע ומעולם לא לקחה אחריות על כלום, לא הכתה על חטא ומעולם לא הביעה חרטה.

אולם בשעת משבר ושעת מבחן עליונה ראש הממשלה ידע, בשונה מחבורת השרלטנים הטוענים לכתר, לעשות תשובה: להתנער מנטייתו לזהירות מפליגה ולקדש מלחמת חורמה מול מבקשי נפשנו בעזה, בלבנון ובאירן. כשרצינו לשמוע על הצעות נסיגה מרצועת עזה אל קו הפרימטר והשארת המלחמה בחמאס לממשלה הבאה בתמורה לעסקת חטופים כאן ועכשיו, ראש הממשלה התעקש להוסיף להילחם ולהרחיב את שליטתנו ברצועה.

כשאיזנקוט הציע 1701 "נשכני" והימנעות ממערכה רחבה מול אירן וחיזבאללה, ראש הממשלה נתן את האות לסדרת מכות מחץ, שבקצה שלהן חיזבאללה איבד את מרבית מנהיגיו, נכסיו המבצעיים ושישים מכפריו בקו המגע. גם מול משטר הטרור האירני ישראל הלכה למהלומות שאיש לא חלם עליהן, כתף אל כתף לצדה של המעצמה הצבאית הגדולה בעולם. אני מציע לא להקל ראש בדבריו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שאמר: "צפיתי בביבי בתקופות הקשות ביותר. גברים ונשים רגילים היו קורסים תחת הלחץ במצבים כאלה - אבל ביבי לא קרס. למעשה, הוא רק התחזק...".

"שליטה במידע" - מאיפה להתחיל? כל אזרח בישראל שפותח באקראי רדיו ציבורי, רשת ב' או גלי צה"ל, יאזין כמעט בוודאות למגיש שהוא איש שמאל מובהק: מאריה גולן על הבוקר, עבור אל ספי וקוזין "שמאזנים איש את רעהו", עבור ליומן הצהריים עם נערת הגבעות אסתר פרז ולעת ערב צמד הביביסטים בנימיני וגואטה. בטלוויזיה הישראלית הגיוון בכלל חוגג - ממש שליטה הרמטית במידע, בפרט בסופי השבוע, שבהם, למול המסך המוחשך של ערוץ 14, ניתן להאזין למגוון רחב של עמדות בפאנל המאוד מאוזן של קושמרו, אברמוביץ', פלג ושות', או לחלופין בפאנל של ליאור קינן ובעל התשובה וחסיד אומות העולם שי גולדן.

בואו נודה על האמת, סדר היום הציבורי נקבע לרוב בערוצי השמאל: מסערת "הפקרת החטופים" של ניצן אלון, עבור לסערת אבי גיל וכלה בסערת רונן בר. הסערה התורנית היא השימוש במונח "קוף" (איש קש) ביחס לאיזנקוט שעורר רעש גדול, בשונה מהצגת נתניהו כ"אויב הכי גדול של ישראל" על-ידי רם בן ברק וכבוגד שעה כן ושעה לא - אמירות שעוברות באהלן אהלן, שקט ושלווה.

ולנקודה האחרונה שלך: "המנהיג חשוב יותר מהרעיון שלשמו נבחר" - לא בנט, לא ליברמן ולא איזנקוט נבחרו בהתמודדות דמוקרטית לראשות מפלגתם. נתניהו נבחר. הדגל שלנו בבחירות האלה הוא עמידה איתנה מול אויבינו מבחוץ ומול תומכיהם מבית, אלה שחושבים שחמאס הוא ארגון צדקה. הדגל של האופוזיציה הוא "רק לא ביבי". בשורה התחתונה אברי, אתה יכול לחזור לחיק הברנז'ה החמים, אני בהחלט מבין ללבך. אנחנו, "בכת", נמשיך עם מנהיג שהוא לא מושלם, אבל הוא בליגה אחרת לחלוטין מחבורת הטוענים לכתר, שרובה ככולה בשעת אמת נשברה.